(א)
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים:
וַיְהִי רָעָב
[1]
בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים
רצופות
שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה
, בשנה ראשונה חשב דוד כי מקרה הוא כדרך העולם, בשנה שניה חשב כי בעוון פסל מיכה היה הרעב וביער את כל מה שמצא, וכשהמשיך הרעב בשנה השלישית הבין כי בגין עוון אחר נהיה הרעב
[2]
אך לא ידע בגין איזה עוון,
וַיְבַקֵּשׁ
-וישאל
[3]
דָּוִד
באורים
[4]
אֶת פְּנֵי יְהֹוָה
שיודיעו בגין איזה עוון הגיע הרעב,
[5]
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל
על עוון
[6]
שָׁאוּל
שנקבר פתאום בהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו ולא נספד לפי כבודו,
[7]
וְאֶל
-ועל בית שאול שנהיה
[8]
בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר
בעת שהרג את נוב עיר הכהנים
[9]
הֵמִית
גם
אֶת הַגִּבְעֹנִים
שהיו שם
[10]
ולא מיחו בו ישראל
[11]
, ודוד המלך תיקן את שני החטאים (חטא הספד שאול וחטא הגבעונים) כפי שיבואר להלן;
[12]
(ב)
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים
שבעבורם בא הרעב לישראל,
[13]
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם
כי בסיבתם חרה אף ה' בעמו,
[14]
ואמר להם דברי ריצוי שיעבירו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו
[15]
וכך לא יעוררו דין על ישראל
[16]
, ושאל מה רצונם שיעשה כדי שימחלו,
[17]
וְ
אולם
הַגִּבְעֹנִים
לא חמלו עליהם, על כי
[18]
לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל
זרע אברהם הרחמנים
[19]
הֵמָּה
-הם,
כִּי אִם מִיֶּתֶר
-מִנּוֹתָרֵי
הָאֱמֹרִי
, ואויבים הם לישראל
[20]
, והם הראו בעצמם מִדת אכזריות ואינם ראויים לידבק בישראל,
[21]
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם
בימי יהושע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח
[22]
שלא להכותם,
[23]
וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם
, והיכם
[24]
בְּקַנֹּאתוֹ
-בכעסו
[25]
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה
על מה שלא גלו אזנו הגבעונים בדבר מרידת דוד, ומצא אז עילה עליהם לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב, ולזה ביקש להכות את כולם, ולא עלתה בידו והרג רק מקצתם והנשארים ברחו לנפשם;
[26]
(ג)
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְהֹוָה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים,
מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם
-מהו המשפט שאעשה בעבורכם,
[27]
וּבַמָּה אֲכַפֵּר
חטא העבר
[28]
לבטל מכם הכעס והרוגז
[29]
, אם בלקיחת נקם אם בממון,
[30]
וּבָרְכוּ
-בכדי שתתפללו ותברכו
[31]
אֶת נַחֲלַת
ארץ
[32]
יְהֹוָה
, שירפא ה' את הארץ ליתן מטר עליה
[33]
ותתן הארץ יבולה;
[34]
(ד)
וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ (לי כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם:
וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ (לי
[35]
כתיב)
תביעת
[36]
כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ
כי לא לקחו מידינו ממון, הוא נטל מאיתנו נפשות, נפשות נקח מהם!
[37]
וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּ
כל שאר בני
[38]
יִשְׂרָאֵל
שלא חטאו לנו
[39]
, על אף שיש להם אשם על אשר לא מיחו בידי שאול, אבל אנו רוצים להנקם מזרע הרוצח עצמו שהוא שאול,
[40]
וַיֹּאמֶר
להם דוד,
מָה אַתֶּם אֹמְרִים
ומה המשפט שאתם חפצים, אמרו נא
[41]
וְ
אֶעֱשֶׂה לָכֶם;
(ה)
וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל:
וַיֹּאמְרוּ
הגבעונים
אֶל הַמֶּלֶךְ,
הָאִישׁ
שאול
אֲשֶׁר כִּלָּנוּ
-המית בנו
[42]
, כאשר הרג כל עיר נוב שהיו שם הגבעונים
[43]
, וגרם לגירושינו מהארץ עד אשר הפכנו לטרף
[44]
, שבכל עיר ועיר רדפו אחרינו עד שלא יכולנו לשבת בשום מקום מגבולי ישראל, כי בראותם מה שעשו עמנו בנוב היו בשאר הערים רודפים אחרינו גם כן,
[45]
וַאֲשֶׁר
-והאיש אשר
דִּמָּה
-חשב
[46]
לָנוּ
-עלינו
[47]
מחשבה רעה
[48]
, ובגללו
נִשְׁמַדְנוּ
-גורשנו
[49]
ונמנע מאיתנו
מֵהִתְיַצֵּב
-מלדור
בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל
, ובגללו בעל כרחנו יצאנו ממנה למלט את נפשותינו;
[50]
(ו)
יֻתַּן (ינתן) לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהֹוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהֹוָה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן:
ולכן המשפט הראוי הוא כי
[51]
יֻתַּן (ינתן
[52]
כתיב
) לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו
-מזרעו של שאול, נפש תחת נפש, כי שבעה אנשים הרג מהגבעונים,
[53]
וְהוֹקַעֲנוּם
-ונתלה אותם
[54]
לַיהֹוָה
-לשמו של מקום להודיע משפטו
[55]
בְּגִבְעַת שָׁאוּל
מקום עיר מלכותו של שאול, למען ידעו כולם כי התלויים שם הם מזרעו
[56]
, ואז יצאה בת קול ואמרה על שאול שהוא
[57]
בְּחִיר יְהֹוָה
שנתכפרו לו עוונותיו,
[58]
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ
לא תבחרו אתם כי אם
[59]
אֲנִי אֶתֵּן
, וכך אמר כי היתה כוונתו לחמול על מפיבושת בנו של יהונתן
[60]
, ודוד העבירם לפני הארון, וכל שהארון היה קולטו נמסר למיתה;
[61]
(ז)
וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:
וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת
בעבור שהיה
[62]
בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם
-ביניהם,
[63]
בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל
, וגם בעבור שלא היה יהונתן באותה עצה של הריגת הגבעונים
[64]
, וכיצד חמל עליו? התפלל שלא יקלוט אותו הארון למיתה;
[65]
(ח)
וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:
וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ
את מי שנקלט ע"י הארון,
[66]
אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה
פלגש שאול
[67]
אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל,
אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת,
[68]
וְ
כן לקח המלך
אֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל
היא מירב
[69]
בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי
בעלה;
[70]
(ט)
וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם (שבעתים יָחַד וְהֵמָּה (והם) הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר, בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת (תחלת) קְצִיר שְׂעֹרִים:
וַיִּתְּנֵם
דוד
בְּיַד הַגִּבְעֹנִים,
וַיֹּקִיעֻם
-והם תלו אותם
[71]
בָּהָר
אשר בגבעת שאול
[72]
לִפְנֵי יְהֹוָה
, ולא דוד בחרם אלא על פי גזרת המקום
[73]
וברשותו, כי העבירום לפני הארון ונלכדו
[74]
, ותלו אותם הגבעונים באור יום לעיני כל כדי שיתפרסם הדבר,
[75]
וַיִּפְּלוּ
-והומתו
[76]
שְׁבַעְתָּם (שבעתים
כתיב)
-כל השבעה
[77]
יָחַד
-כאחד,
[78]
וְהֵמָּה (והם
כתיב
) הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר,
בָּ
ימים הָ
רִאשֹׁנִים
מימי הקציר,
[79]
בִּתְחִלַּת (תחלת
כתיב
) קְצִיר
הַ
שְׂעֹרִים
שהוא בימי ניסן;
[80]
(י)
וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:
וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה
פלגש שאול
אֶת הַשַּׂק
הוא יריעה עבה,
[81]
וַתַּטֵּהוּ
-ופרשה
לָהּ
אותו
אֶל
-על
הַצּוּר
-הסלע
[82]
, הוא ההר שנתלו בו
[83]
, לשבת תחתיו, כדי לשמור את התלויים מן החיות והעופות,
[84]
מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ
-שנשפך
[85]
מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם
בימות הגשמים בתשרי, שאז הורידו אותם מתלייתם ונקברו
[86]
, ובהשגחת המקום ירד בהתחלה גשם מעט להודיע שיקברו אותם, ואחר שקברו אותם נעתר ה' לארץ וירדו הרבה גשמים
[87]
, למען ידעו שבעוון אביהם היתה עצירת הגשמים, בראותם אשר לאחר שנעשה משפט פקד ה' את עמו והוסר המכשול,
[88]
וְלֹא נָתְנָה
רצפה בת-איה בעוד שהיו תלויים
[89]
לְ
עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ
-להתעכב
[90]
עֲלֵיהֶם יוֹמָם
-ביום,
וְ
לא נתנה
אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה
להתקרב אליהם בַּ
לָיְלָה;
(יא)
וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל:
וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל
כי דבר גדול עשתה, ומפני זה נכמרו רחמיו וצוה דוד לקברם, וראה כי אשת חיל היתה ולקחה לאשה;
[91]
(יב)
וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן, אֲשֶׁר תְּלָאוּם (תלום) שָׁמָּה (שם) פְּלִשְׁתִּים (הפלשתים) בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ:
וכאמור, כשמוע דוד החסד שעשתה רצפה בת-איה עם המתים, ואשר עדיין קיימים הם ולא נאכלו ע"י החיות והעופות, התעורר אף הוא לעשות חסד עמהם לקברם עם עצמות שאול ויהונתן,
[92]
וַיֵּלֶךְ דָּוִד,
וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל
לקוברו שנית בקבר אביו ולהספידו כראוי
[93]
, שכן בעבר לא נספד כהלכה,
[94]
וְ
לקח גם
אֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ
, ואת עצמות שניהם לקח
מֵאֵת בַּעֲלֵי
-אדוני
[95]
יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם
את העצמות
מֵרְחֹב בֵּית שַׁן,
אֲשֶׁר
-כאשר
תְּלָאוּם (תלום
כתיב
) שָׁמָּה (שם
כתיב
) פְּלִשְׁתִּים (הפלשתים
כתיב
) בְּיוֹם הַכּוֹת
-שהרגו
פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ;
[96]
(יג)
וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים:
וַיַּעַל
-והעלה דוד
מִשָּׁם
-מיבש גלעד
[97]
אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל
, וציוה שיהיו מעבירין את ארון שאול בכל שבט ושבט, והיה השבט שנכנס בו ארונו של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם ומלוים אותו גומלים לו חסד,
[98]
וְ
העלה גם
אֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ,
וַיַּאַסְפוּ
עמם גם
אֶת עַצְמוֹת
שבעת
[99]
הַמּוּקָעִים
התלויים
[100]
שנתלו בגבעת שאול
[101]
, שהיו תוך י"ב חדש, ואגבם הספידו גם לאבותיהם שאול ויהונתן;
[102]
(יד)
וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן:
וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ
עם עצמות שבעת התלויים
[103]
בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּ
מקום בשם
[104]
צֵלָע
, אשר היה סמוך לירושלים,
[105]
בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו,
וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ
להספיד עליהם בכל ערי ישראל
[106]
, וקיבל הקב"ה תפילתם
[107]
, ומאחר שעשה דוד משפט הגבעונים והספידו לשאול כראוי
[108]
וַיֵּעָתֵר
-התרצה
[109]
אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן
וירד הגשם די ספוקם;
[110]
(טו)
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים, וַיָּעַף דָּוִד:
ומלבד המלחמה שנזכרה למעלה, שנלחמו ישראל אלו באלו בדבר אבשלום,
[111]
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת
-נגד
יִשְׂרָאֵל,
וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת
-נגד
פְּלִשְׁתִּים,
וַיָּעַף
-ונתייגע ונחלש
[112]
דָּוִד
בגלל זיקנותו
[113]
, ולפיכך נתרחק קצת מעבדיו;
[114]
(טז)
וְיִשְׁבִּי (וישבו) בְּנֹב, אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת, וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד:
וְ
שם במלחמה היה פלישתי ענק
[115]
בשם
[116]
יִשְׁבִּי (וישבו
כתיב
) בְּנֹב,
[117]
אֲשֶׁר
היה
בִּילִידֵי
-מילדי
[118]
הָרָפָה
הענקית
[119]
, היא עורפה אחות רות
[120]
, אשר ילדה בנים גדולים יותר משאר בני אדם,
[121]
וּ
מרוב שכוחו היה עצום,
[122]
מִשְׁקַל קֵינוֹ
-עץ חניתו
[123]
היה שוקל
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל
-שקל ששוקלין בו
[124]
נְחֹשֶׁת,
וְהוּא
היה
חָגוּר
חגורת
[125]
מלחמה
חֲדָשָׁה
, ואותו היום נתחנך ללבוש כלי מלחמה, ודרך המחונכים אז היה לעשות ניצחון וגבורה ביום חינוכם לקנות להם שם, לכך היה מתנשא
[126]
וַיֹּאמֶר
בדעתו
[127]
לְהַכּוֹת
-להרוג
אֶת דָּוִד
להראות גבורה, כי ראה אותו עיף ויגע;
[128]
(יז)
וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ, אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל:
וַיַּעֲזָר לוֹ
לדוד
אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה
בתפילה,
[129]
וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ,
אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ
עליו, לבלתי תת אותו לצאת עוד במלחמה,
[130]
לֵאמֹר
-ואמרו לו
לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה,
וְלֹא תְכַבֶּה
-תגרום לכבות
אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל
אם תמות במלחמה, כי המלך דומה לנר המאיר ומשפיע לכל
[131]
, כי הוא נר אלקים והוא המאיר לארץ ולדרים עליה
[132]
, וכל ישראל מושגחים בעבורך;
[133]
(יח)
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף, אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה:
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן,
וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּ
עיר
גוֹב
[134]
עִם
-נגד
פְּלִשְׁתִּים,
[135]
אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי
אחד מגיבורי דוד,
[136]
אֶת סַף,
אֲשֶׁר
היה אחד
בִּילִדֵי
-מילדיה של
הָרָפָה
-ערפה
[137]
הענקית;
[138]
(יט)
וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים:
וַתְּהִי
-והיתה
עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם
-נגד
פְּלִשְׁתִּים
, במלחמה זו
וַיַּךְ
-היכה
אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים
שחננו אל
[139]
והיו בני משפחתו אורגים פרוכת למקדש הקרוי יער,
[140]
בֵּית הַלַּחְמִי
-מבית לחם,
אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי
שהיה גיבור גדול
[141]
וְעֵץ
-ובית היד של
[142]
חֲנִיתוֹ
היתה כבדה
כִּמְנוֹר אֹרְגִים
הוא העץ שמקפל עליו האורג הבגד;
[143]
(כ)
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת, וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן (מדין וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה:
וַתְּהִי
-והיתה
עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת,
וַיְהִי
במלחמה זו
אִישׁ מָדוֹן (מדין
כתיב)
-גדול,
[144]
גיבור
[145]
בעל ריב ומלחמה,
[146]
וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ
בכל יד
[147]
וָשֵׁשׁ
בכל רגל
[148]
, וסך הכל
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
[149]
היה
מִסְפָּר
אצבעותיו,
וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה
-לערפה;
[150]
(כא)
וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה (שמעי) אֲחִי דָוִד:
וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל
בדברי גידופים
[151]
וביזיון,
[152]
וַיַּכֵּהוּ
-והרג אותו
יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה (שמעי
כתיב
) אֲחִי דָוִד;
(כב)
אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו:
והנה סיפר הכתוב בפרט ארבע המלחמות האלה כדי לספר את חסדי השם ותהילותיו אשר גמל את דוד כרחמיו וכרוב חסדיו
[153]
, שכן
אֶת אַרְבַּעַת
הגיבורים הָ
אֵלֶּה
אשר
יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת
המית הקב"ה
וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו
, ודרש רבא בזכות ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים אלו, ואמר רבי יצחק יבאו בני הנשוקה, היא ערפה שנישקה להיפרד מחמותה, ויפלו ביד בני הדבוקה היא רות שדבקה בחמותה
[154]
, ובזה תמו המלחמות ויהי שלום לישראל כל ימי שלמה;
[155]