(א)
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה:
סיפור המגילה אירע בסוף תקופת גלות בבל, אחרי נפילת ממלכת בבל
[1]
לאחר שכורש מלך פרס כְּבָשָׁהּ. וכך היתה השתלשלות המעשה מלפני הכיבוש ועד לתחילת סיפור המגילה המתאר את משתה אחשורוש
[2]
: מלך פרס, אשר מָלָך לפני כורש, נקרא בשם "אסטרגיס", לאסטרגיס זה היתה בת אחת שעתידה היתה לירש את המלכות; בת זו נקשרה לאחד מהשרים ותהר לו; כששמע זאת אביה הרג את אותו השר, ואת בתו הושיב במאסר. כאשר ילדה בתו, ציווה המלך שֶׁיִּשָּׁלַח הילד על אחד ההרים, כדי שימות שם ברעב. אולם הקב"ה זימן לו כַּלְבָּה שהֵינִיקה אותו וגידלתו, ועל כך נקרא שמו של הילד "כורש" שפירושו בפרסית "כלב". כשגדל כורש נעשה לבן חיל, גיבור ואיש מלחמה, אליו נאספו אנשים רבים שמינוהו למצביא עליהם. כשסבו אסטרגיס שמע זאת, שלח חיילים שיהרגוהו, אולם כורש וחייליו התגברו עליהם, כבשו את פרס, והרגו את סבו אסטרגיס, וכך כורש לקח לעצמו את המלוכה ונעשה למלך פרס. כשנודע הדבר לדריוש מלך מדי, שלח והודיע לו כי הוא רוצה אותו כחתן לביתו היחידה; כורש הסכים ונשא אותה, ומנישואין אלו נולד אחשורוש שלמעשה ירש, לאחר מות אביו, את מלכות פרס ומדי, את פרס ירש מצד אביו כורש, ואת מדי מצד אמו בתו היחידה של דריוש
[3]
. וְעָוֹן היה בידו של אחשורוש על כך שהשבית את בניית בית המקדש, שכאשר נשא כורש אביו את בתו של דריוש, נועדו החתן וחותנו למרוד בבלשאצר מלך בבל שתחת שלטונו היו נתונים, ויצאו למלחמה נגדו אך לא יכלו לו. לאות ניצחון, הוציא בלשאצר את כלי המקדש לשתות בהם יין הוא ופלגשיו וגיבוריו. בשעה שנשתכר בלשאצר הופיעה יד מן השמים ורשמה על הקיר תיבות אלו, "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין"
[4]
, בלשאצר נבהל מאוד ורצה להבין את פשר הכתב ולא יכול היה להבין מפני שהכתב היה ארמית והאותיות בלשון הקודש, עד שהביאו את דניאל אשר ביאר לו כי תילקח ממנו מלכותו ע"י דריוש וכורש עוד באותו הלילה, על כי חילל את כלי המקדש. ותיפול עליו אימה ופחד וציוה לסגור את הארמון ולא לתת לאף אחד להיכנס, והגדיל לעשות וציווה שמי שיבקש להיכנס יהרגו אותו אף אם יגיד שהוא המלך. באותו לילה הוצרך לנקביו ויצא מהארמון לשם כך, ולא הבחינו השומרים בצאתו, וכאשר חזר ורצה להיכנס לארמונו לא הניחו לו השומרים. בארמון היה עבד זקן ששרת עוד בתקופת נבוכדנאצר וידע שדברי דניאל אמת. מה עשה? הלך והרג את המלך והביא את ראשו לדריוש וכורש. כשראו שני המלכים הללו שבלשצר מת, חגרתם רוח גבורה וחזרו להילחם נגד הבבליים, ונכנסו לארמון בלשאצר וציוו להרוג את כולם כולל את משפחת המלוכה. בת אחת היתה לבלשאצר – ושתי היה שמה. באמצע הלילה התעוררה ושתי, ובראותה את המהומה שהתחוללה בארמון רצה אל כסא אביה, אולם באותה שעה ישב עליו דריוש שכבר כבש את המלוכה. נפלה ושתי לרגליו של דריוש שכבר התיישב על הכסא; דריוש ריחם עליה וציוה שלא להורגה, הביאה לפרס, שם נתן אותה לאישה לנכדו אחשורוש בנו של כורש חתנו. כשראה דריוש את הנס שנעשה בעבור כלי המקדש, נדר נדר שמייד כשישב על כסא מלכותו בבבל, יצווה לבנות את בית המקדש, אולם הוא שכח את נדרו, עד שזרובבל הזכיר לו. באותה שעה המליך את חותנו כורש על בבל ומדי וזירזו לבנות את בית המקדש, וכך עשה כורש עוד בשנה הראשונה למלכותו ואף הביא לדניאל את כלי המקדש שנשבו בידי נבוכדנאצר
[5]
. לאחר מות כורש, מלך אחשורוש בנו. אחשורוש קיבל דברי שטנה מִשִּׁמְשַׁי הסופר בנו של המן, מסנבלט, מטוביה
[6]
, ומאשתו המרשעת - ושתי. בעקבות כך, ביטל את בניית הבית ואף לקח את כלי המקדש מידי היהודים ונתנם בארמונו. בעוד היהודים היו שרויים בצער גדול
[7]
, עשה המלך אחשורוש משתה, כשכל מטרתו היתה להחטיא את ישראל כדי שלא תתקיים נבואת ירמיהו על גאולת ישראל ובניית בית המקדש. כאן, בנקודה זו של עשיית המשתה מתחיל סיפור המגילה;
[8]
וַיְהִי
[9]
בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
[10]
מלך פרס, שמלך תחת כורש בסוף שבעים שנה של גלות בבל,
[11]
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
ברשעו מתחילתו ועד סופו,
[12]
הַמֹּלֵךְ
-שמלך מעצמו
[13]
, על מספר רב של מדינות, בקלות כזו
[14]
, כאילו מלך
[15]
מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ
[16]
אשר היו סמוכות זו לזו
[17]
, ומלך הוא על
שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה
[18]
-מחוזות
[19]
ובהן עיירות רבות:
[20]
(ב)
בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:
בַּיָּמִים הָהֵם
, לאחר שביטל אחשורוש את עבודת בית המקדש,
[21]
כְּשֶׁבֶת
-וכאשר נתיישבה דעתו של
[22]
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
על כי נתקיימה מלכותו
[23]
, ששקט ממלחמת הודו וכוש
[24]
וחזקה עליו ממלכתו בידו
[25]
, אז התיישב
[26]
עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ
[27]
אֲשֶׁר
היה
בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה
עיר המלוכה:
[28]
(ג)
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו:
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ
כאשר נתחזק ונתאחז בכל מדינותיו,
[29]
עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו
-מושלי העיירות
[30]
הרואים פני המלך,
[31]
וַעֲבָדָיו
המשרתים לפניו
[32]
; ועשה את המשתה בשושן הבירה לחדש שָׁם את המלוכה
[33]
, ושלח איגרות למאה עשרים ושבע מדינות עליהן שלט, ובאיגרות אלו ביקש לקרוא לכל
[34]
חֵיל פָּרַס וּמָדַי
[35]
, ולכל
הַפַּרְתְּמִים
-השליטים
[36]
על מספר מדינות,
[37]
וְ
כן לקרוא לכל מלכי המדינות אשר נחשבו לפניו
[38]
כְּ
שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת
, שיבואו כולם
לְפָנָיו
עטופים לבנים, והושיבם במטות זהב וכסף:
[39]
(ד)
בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם:
ולבש בגדי כהונה וישב
[40]
במשתה
בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר
[41]
כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ
הנוכחית,
[42]
וְאֶת יְקָר
-כבוד
[43]
תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ
שהיה גדול מכל המלכים שהיו לפניו,
[44]
יָמִים רַבִּים
עשה להם משתה
[45]
, ונמשכו ימי המשתה
[46]
שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם
[47]
, ובכל יום היה מראה להם מאוצרותיו
[48]
, ומרוב עושרו, כל יום היה מראה להם אוצר חדש:
[49]
(ה)
וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ:
וּבִמְלוֹאת
-ולאחר שהסתיימו מאה ושמונים
[50]
הַיָּמִים הָאֵלֶּה,
עָשָׂה הַמֶּלֶךְ
בהתחכמות, וערך
[51]
לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים
-אשר התגוררו
[52]
בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה
לכולם,
[53]
לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן,
מִשְׁתֶּה
במשך
שִׁבְעַת יָמִים
[54]
, ועשה משתה זה להורות כי קטן וגדול שווים אצלו כי כולם עבדיו ואין לאחד התנשאות על חבירו
[55]
, ואת המשתה עשה
בַּחֲצַר
של
[56]
גִּנַּת בִּיתַן
-ביתו הפנימי של
[57]
הַמֶּלֶךְ
, אשר היתה ממוקמת בין הגינה ובין בית המלך:
[58]
(ו)
חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת:
ובין האילנות
[59]
פרס להם מיני בגדים צבעוניים למצעות
[60]
, ולאוהלים
[61]
, יריעות בצבעי
[62]
חוּר
-לבן
[63]
כַּרְפַּס
-ירוק כַּכַּרְתִּי
[64]
וּתְכֵלֶת
בדומה לדמות הרקיע,
[65]
אָחוּז
-ומרוקמים היו
[66]
בְּחַבְלֵי
-בפתילי
[67]
בוּץ
-פשתן,
[68]
וְ
היו חבלים אלו בצבע
[69]
אַרְגָּמָן
-אדום
[70]
, ופרס להם את המצעים
[71]
עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ
-שַׁיִשׁ
[72]
, כשהם תלויים כפרוכת
[73]
, והכין להם
מִטּוֹת
עשויות
זָהָב וָכֶסֶף
ליסב עליהן לסעודה
[74]
עַל רִצְפַת
אבנים טובות מסוג
[75]
בַּהַט
[76]
וָשֵׁשׁ
[77]
וְדַר
[78]
וְסֹחָרֶת:
[79]
(ז)
וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
וְהַשְׁקוֹת
-והמשרתים היו זריזים במלאכתם להשקות
[80]
את כולם
[81]
בִּכְלֵי זָהָב
להפלגת עושרו של המלך,
[82]
וְ
היו משקים בְּ
כֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים
זה מזה
[83]
, ומי שהיה שותה בכוס אחת לא היה שותה בה עוד, אלא היו מוציאים לו כוס אחרת
[84]
טובה מן הקודמת,
[85]
וְיֵין מַלְכוּת
המשובח הנהוג להיות מוגש רק בסוף הסעודה, היה כאן בשפע
[86]
רָב
, ובכמות מרובה
[87]
כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
(ח)
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ:
וְהַשְּׁתִיָּה
של היין היתה
כַדָּת
-כחוק
[88]
ששם המלך, עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע
[89]
, ולפיו
אֵין אֹנֵס
-הכרח
[90]
לשתות,
[91]
כִּי כֵן
-כי כך
יִסַּד
-ציווה והתקין
[92]
הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב
-גדול וגדול
[93]
שֶׁבְּ
בֵּיתוֹ
הממונים על הסעודה
[94]
לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ
-לכל אחד רצונו
[95]
; וכל זמן שהיתה השתיה כדת, לא אירע דבר תקלה בסעודה:
[96]
(ט)
גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
גַּם
[97]
וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה
בהוראת המלך
[98]
מִשְׁתֵּה
שבעה ימים
[99]
לַ
נָשִׁים
, ומשתה זה התקיים
בֵּית
-בבית
[100]
הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר
היה מיוחד
[101]
לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
, כך שבחצר התקיים משתה המלך לאנשים ובבית המלכות משתה המלכה לנשים
[102]
, והמלכה ושתי השתמשה גם היא בכלי בית המקדש
[103]
, כשהיא שותה ומשתכרת
[104]
, וגם המלך אחשורוש שתה עד אשר:
(י)
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
של המשתה,
[105]
כְּטוֹב
[106]
לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן
שהיה שיכור
[107]
, וגבה לבו ברוב שמחתו,
[108]
אָמַר
המלך בשכרותו
[109]
לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס
[110]
, הם
שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים
[111]
הַמְשָׁרְתִים
-אשר שרתו בשבעה ימים אלו
[112]
אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
[113]
(יא)
לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:
לְהָבִיא
בעל כורחה
[114]
אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה
[115]
לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת
[116]
בראשה
[117]
, וזאת כדי
לְהַרְאוֹת הָעַמִּים
-לעם שהיו בשושן הבירה שהיו משרתי השרים הגדולים,
[118]
וְ
גם להראות
הַשָּׂרִים
-לשרים
אֶת יָפְיָהּ,
כִּי טוֹבַת
-יפת
[119]
מַרְאֶה הִיא
-היתה
[120]
, ורצה בכך להראות לכולם שבחר בה בשל יופיה ולא בשל היותה מיוחסת, וְשֶׁיֵּדְעוּ כי המלכות הגיעה לו מכוחו ולא מכוחה:
[121]
(יב)
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ:
וכיוון שהבינה ושתי שכוונת המלך לבזותה
[122]
, לכן על אף שהסריסים אמרו לה את ציווי המלך בשמו,
[123]
וַתְּמָאֵן
-סירבה
[124]
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי
[125]
לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר
נאמר לה
[126]
בְּיַד הַסָּרִיסִים
[127]
בטענה שגנאי הוא לכל אישה חשובה שתראה יופיה ברבים,
[128]
וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד
על שסרבה בפרהסיא לעשות מצוותו
[129]
, ועל ששלחה לו דברי גנאי,
[130]
וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ
-בליבו על כך שעל ידה נתבטלו כל מחשבותיו
[131]
, ולמרות שהיה לו להמתין עד שיתפקח כדי לדון אותה, מתוך חמתו ציווה לפסוק את דינה:
[132]
(יג)
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין:
וַיֹּאמֶר
ושאל
[133]
הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים
-יודעי בינה
[134]
, אשר היו בקיאים אף בחכמת המזלות
[135]
ובעיבור שנים וקביעת חודשים,
[136]
כִּי כֵן
-כך היה
דְּבַר
-מנהג
[137]
הַמֶּלֶךְ
בכל משפט לשום הדבר
[138]
לִפְנֵי כָּל
יועציו וחכמיו
[139]
יֹדְעֵי דָּת
-חוק מלכי פרס
[140]
וָדִין
-ואת הדין החל עליו:
[141]
(יד)
וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת:
וְהַקָּרֹב
-והקרובים
[142]
אֵלָיו
לערוך דבריו לפניהם היו,
[143]
כַּרְשְׁנָא,
שֵׁתָר,
אַדְמָתָא,
תַרְשִׁישׁ,
מֶרֶס,
מַרְסְנָא,
מְמוּכָן
[144]
, והיו חכמים אלה ראויים לדון בעניין, בשל חכמתם
[145]
ומעלתם, בהיותם
[146]
שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי
גדולים מכל הפרתמים ושרי המדינות
[147]
, והיו ראויים גם בשל היותם מכירים את המלך, שכן היו
[148]
רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ
ביום יום, והיו גם השרים
[149]
הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה
-זמן רב
[150]
בַּמַּלְכוּת
ובשל כך צברו בקיאות ומומחיות בעניינים אלו:
[151]
(טו)
כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים:
ושאל אותם,
[152]
כְּדָת
-עפ"י כללי הדת
[153]
מַה
ניתן
[154]
לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי
שמרדה בו,
[155]
עַל אֲשֶׁר
-על כי
[156]
לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר
-פקודת
[157]
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
שגזר עליה
[158]
בְּיַד הַסָּרִיסִים
שתבוא, והיא לא באה:
[159]
(טז)
וַיֹּאמֶר מְמוּכָן (מומכן) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
וַיֹּאמֶר מְמוּכָן
[160]
(מומכן
כתיב
) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים,
לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה
-עשתה עָוֹן
[161]
וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה,
[162]
כִּי
אם
עַל כָּל הַשָּׂרִים
הנמצאים כאן,
[163]
וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
[164]
, כאשר ישמעו מה עשתה:
[165]
(יז)
כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה:
כִּי יֵצֵא
וְיִשָּׁמַע
[166]
דְבַר הַמַּלְכָּה
שביזתה את המלך
[167]
, והמעשה הזה יהיה למשל ולשנינה בפי כולם
[168]
, וילמדו הנשים ממעשיה
[169]
וזה יהיה הגורם
[170]
עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת
אף הן את
[171]
בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן
של אותן נשים,
[172]
בְּאָמְרָם
על דרך קל וחומר, הלא
[173]
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר
וציווה
[174]
לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְ
על אף היות בעלה מלך
[175]
לֹא בָאָה
ושתי, לא כל שכן אנחנו, נשות שרים והדיוטות שאין לנו לקיים את דברי בעלינו שאינם מלכים?!:
[176]
(יח)
וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף:
וְ
כבר
[177]
הַיּוֹם הַזֶּה
[178]
תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי,
אֲשֶׁר
היו במשתה הזה ואשר
[179]
שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה
בויכוחה עם המלך
[180]
, ותספרנה את הדבר הזה
[181]
לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ
שלא שמעו על המקרה
[182]
, ומן העיר הזאת יצא הביזוי לכל שרי המלך, ויעבור ממדינה למדינה, עד שיתפרסם הדבר בכל מדינות המלך,
[183]
וּכְדַי
-ויש בדבר הזה הרבה
[184]
בִּזָּיוֹן
עד בלי די
[185]
למלך,
[186]
וָקָצֶף
-וזעם בין איש לאשתו:
[187]
(יט)
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה:
לאחר שפירט המן את כל מה שֶׁעִוְּתָה ושתי והנזק שגרמה, בא כיועץ חכם והודיעו איך לתקן וכך אמר לו,
[188]
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב
לקבל את עצתי,
[189]
יֵצֵא דְבַר
-גזרת
[190]
מַלְכוּת
של נקמה
[191]
מִלְּפָנָיו
להרוג את ושתי,
[192]
וְיִכָּתֵב
חוק
בְּדָתֵי
-בספרי החוקים והמנהגים של מלכות
[193]
פָרַס וּמָדַי,
[194]
וְלֹא יַעֲבוֹר
-ולא יוסר חוק זה
[195]
הקובע שכל אישה המבזה את בעלה
[196]
תהרג כמו שקרה לושתי על
[197]
אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא
-לא באה
[198]
וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
ומרדה בו,
[199]
וּ
לאחר הריגת ושתי,
[200]
מַלְכוּתָהּ
-כתר המלכות
[201]
יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ
המיוחסת כמותה
[202]
, אולם
הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה
ביופי
[203]
ובמוסר
[204]
, והיא תבוא ותמלוך תחתיה:
[205]
(כ)
וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא, וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן:
וְנִשְׁמַע
-וְיִשָּׁמַע
[206]
ויפורסם
[207]
פִּתְגָם
-דבר
[208]
הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה
אע"פ
[209]
שגדולה
[210]
הִיא,
[211]
וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר
-כבוד
[212]
לְבַעְלֵיהֶן,
לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן
-לכולם
[213]
, ולא יוסיפו עוד הנשים לעשות כדבר הרע הזה:
[214]
(כא)
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן:
וַיִּיטַב
טעם
[215]
הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ
[216]
וְהַשָּׂרִים
שנראתה להם העצה טובה,
[217]
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן
וְגֵרְשָׁהּ מביתו
[218]
וְהָרָגָהּ:
[219]
(כב)
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:
וַיִּשְׁלַח
המלך
[220]
סְפָרִים
-איגרות
[221]
אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ,
אֶל
כל
[222]
מְדִינָה וּמְדִינָה
שלח איגרות
כִּכְתָבָהּ
-לפי הכתב של אותה מדינה
[223]
וְאֶל
כל
[224]
עַם וָעָם
שלח איגרות
כִּלְשׁוֹנוֹ
-כשפתו של אותו עם
[225]
, וכל שליח היה יודע את שפת המקום אליו נשלח, וקורא לאנשי המקום את האיגרות אשר ציוו
[226]
לִהְיוֹת
-שיהיה
[227]
כָּל אִישׁ שֹׂרֵר
-מושל
[228]
בְּבֵיתוֹ
-באשתו
[229]
, ומכריחה למה שירצה, ויוכל לנהוג כמנהג עַמּוֹ אף על פי שאינו ממנהג עַם אשתו,
[230]
וּמְדַבֵּר
-ושידבר כל איש
[231]
כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ
, וכופה את אשתו ללמוד את לשונו, אם היא בת לשון אחרת:
[232]