/ שמואל א פרק ב'

פסוקים

שמואל א פרק ב'

(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה - רָמָה - קַרְנִי בַּיהֹוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה ברוח נבואה [1] על בנה שיחיה ויהיה קדוש לה' [2] , והודתה להשי"ת על הבן שנתן לה [3] , ובתחילה סידרה שבחו של מקום, [4] וַתֹּאמַר , כאשר הובטחה לי לידתו של בני ע"י עלי, [5] עָלַץ -שמח [6] לִבִּי שהיה עצוב, [7] בַּיהֹוָה - בתשועת ה' [8] , וכשנתעברתי [9] רָמָה - גבהה [10] קַרְנִי שהיתה שפלה [11] לנגח בה את אויבי, ומעתה לא יוכלו לצער אותי כמאז, [12] בַּיהֹוָה -בתשועת ה', [13] רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי להשיב להם, שעד עתה הייתי כְּשֶׂה אילם שלא פותח פיו [14] , אולם כעת לא כן הדבר כִּי בְּלִדְתִּי את בני [15] שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ -על כך שבאה התשועה ממך [16] בדרך נס ופלא [17] , ויש בזה די כדי להשיב לאויבי: [18]
(ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּיהֹוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: אֵין קָדוֹשׁ כַּיהֹוָה שפוקד את העקרות [19] , שאני התפללתי בבית מקדשו ונשמעה תפילתי [20] , וידעתי [21] כִּי אֵין בורא [22] בִּלְתֶּךָ -זולתך [23] שתדמה קדושתו לקדושת ה', [24] וְאֵין צוּר -חזק [25] כֵּאלֹהֵינוּ שהופך הטבעים ברצונו, כי הייתי עקרה ולא היה בטבעי ללדת: [26]
(ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם, כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהֹוָה וְלוֹ (ולא נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת -: כעת היא פונה לכל גסי הרוח אשר שעתם מצלחת [27] ואומרת להם, אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ -לדבר [28] גְּבֹהָה גְבֹהָה -בגאווה וגסות [29] , ואל [30] יֵצֵא עָתָק -דברים קשים [31] ומיותרים [32] מִפִּיכֶם, כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהֹוָה והוא יודע מה שבלבבכם וגם מה שעתיד להיות, [33] וְלוֹ (ולא כתיב) [34] -ולפניו [35] נִתְכְּנוּ -נמנים [36] עֲלִלוֹת - כל מעשי האדם: [37]
(ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: ומפני שה' יודע את הכל, ומשלם לאיש כמעשהו, לכן פתאום [38] קֶשֶׁת וחוזק [39] הַ גִּבֹּרִים חַתִּים -ישברו [40] , שכל הגיבורים כאין לפניו, [41] וְ האנשים אשר [42] נִכְשָׁלִים , בפתע [43] אָזְרוּ -חגרו [44] חָיִל -כח [45] בעזרת ה' יתברך [46] , שכך אומנותו של הקב"ה, מתיש את הגיבורים ומחזק את החלשים, משביע את הרעבים ומרעיב את השבעים: [47]
(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם, נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: ואותם האנשים העשירים אשר היו [48] שְׂבֵעִים ולא היו צריכים לעסוק במלאכה [49] , נעשו חסרי כל [50] ורעבים [51] , עד שֶׁ בַּ עבור [52] לֶּחֶם, נִשְׂכָּרוּ -השכירו עצמם לאחרים לעבודה, [53] וּ לעומת זאת אותם שהיו רְעֵבִים והיו טורחים ומשכירים עצמם בעבור מזונם, [54] חָדֵלּוּ -חדלו מטרחתם [55] מלהשכיר עצמם כי מצאו די מחסורם, וכל כך רבה השגחתו של הקב"ה [56] עַד אשר מי שהיתה עֲקָרָה כמוני [57] יָלְדָה שִׁבְעָה בנים, [58] וְ מי שהיתה [59] רַבַּת בָּנִים כפנינה צרתי, [60] אֻמְלָלָה -נכרתה [61] באבדן בניה: [62]
(ו) יְהֹוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: ולא במקרה באו דברים אלה, כי יד ה' עשתה זאת [63] , שכן יְהֹוָה מֵמִית את בני רבת הבנים [64] וּמְחַיֶּה את בני העקרה [65] , ובזה [66] מוֹרִיד את רבת הבנים [67] אל הַ שְׁאוֹל , בשפל המצב ועומק הצרה, [68] וַיָּעַל -ומעלה את העקרה מעומק שפל מצבה: [69]
(ז) יְהֹוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: יְהֹוָה מוֹרִישׁ -הופך לעניים [70] את אלה שהיו שבעים, עד שנצרכים להשכיר את עצמם בעד לחם, [71] וּמַעֲשִׁיר את הרעבים, עד אשר חדלו להשכיר עצמם לשבעים, ובזה [72] מַשְׁפִּיל את גאוות השבעים, ואף מרומם עליהם את הרעבים, ולא די במה שחדלו הרעבים מלהשכיר עצמם, אלא הם [73] אַף יִשְׂכְּרוּ את השבעים, [74] מְרוֹמֵם -וירומו עוד עליהם: [75]
(ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ, וַיָּשֶׁת - עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: ה' [76] מֵקִים מֵעָפָר את מי שהיה [77] דָּל ובזוי ושפל עד עפר, [78] מֵאַשְׁפֹּת -ממקום השלכת האשפה [79] יָרִים -ירומם [80] הקב"ה, את הָ אֶבְיוֹן -התאב לכל דבר, כי אין לו מאומה [81] , ויגביהנו עוד [82] לְהוֹשִׁיב אותו [83] עִם נְדִיבִים -שרים וחשובים [84] שיהיה דומה להם, [85] וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם שיכובדו בעיני הבריות כאילו היו מלומדים בכבוד והוא בא להם מנחלת אבותם [86] , וכך הקב"ה מנהיג את עולמו [87] כִּי לַיהֹוָה שייכים מְצֻקֵי -עמודי [88] אֶרֶץ, וַיָּשֶׁת - ושׂם [89] עֲלֵיהֶם תֵּבֵל -את עולמו [90] ובידו לעשות בעולמו כרצונו: [91]
(ט) רַגְלֵי חֲסִידָיו (חסידו) יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: והיות ואין קיום לשום נמצא בעולם מעצמו, רק על ידי השגחתו ושמירת ה' אותו [92] , ואע"פ שבידו לעשות כרצונו, ה' מנהל את העולם במשפט [93] , ולכן את רַגְלֵי חֲסִידָיו (חסידו [94] כתיב ) יִשְׁמֹר שלא ינגפו, [95] וּ לעומת זאת, הַ רְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ -יכרתו [96] , ואל יחשבו שיגברו בכוחם וגבורתם ועושרם בעת צרתם [97] כִּי לֹא בְכֹחַ עצמו [98] יִגְבַּר אִישׁ אלא בכח ה' [99] , ואם ה' יפסיק להשפיע עליו, לא יהיה לו כח: [100]
(י) יְהֹוָה! יֵחַתּוּ - מְרִיבָו עָלָיו (עלו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהֹוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ, וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ: עד עתה חנה סידרה דברי שבח ותהילה בענייני השגחת ה', וכעת היא מתפללת על הילד שמואל שראתה ברוח קודשה את אשר יעבור עליו [101] , וכך התפללה, יְהֹוָה! יֵחַתּוּ - יִשָּׁבְרוּ [102] מְרִיבָו של בני ואנשי מלחמתו שהם הפלשתים, [103] עָלָיו (עלו [104] כתיב) - בעבורו [105] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם -ירעיש [106] ה' להבהיל את אויביו של שמואל בני [107] , אתה [108] יְהֹוָה , מבקשת אני כי [109] שמואל בני יהיה שופט בישראל [110] וְ יָדִין -וישפוט אַפְסֵי -קַצְוֵי [111] אָרֶץ, [112] וְיִתֶּן הקב"ה עֹז לְמַלְכּוֹ שאול אשר שמואל בני ימליך, [113] וְיָרֵם קֶרֶן [114] מְשִׁיחוֹ -דוד אשר ימשח אותו שמואל בני בשמן המשחה [115] , ובמה שביקשה חנה על שמואל בנה מה' יתברך ושנתקיימו כל דבריה ונעשו שאלותיה, ידענו שרוח ה' דיברה בה ומילתו על לשונה: [116]
(יא) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה - עַל - בֵּיתוֹ, וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יְהֹוָה אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן: וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה - לרמה [117] עַל - אל [118] בֵּיתוֹ, וְהַנַּעַר שמואל נשאר שם [119] וְ הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יְהֹוָה אֶת פְּנֵי -לפני [120] עֵלִי הַכֹּהֵן אשר היה מלמדו את עבודת ה' [121] , כי עלי נכנס תחת אביו לחנכו וללמדו: [122]
(יב) וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְהֹוָה: וּבְנֵי עֵלִי הגם שהיו בניו, לא השכילו ללמוד ללכת כמוהו בדרכי ה', אלא היו [123] בְּנֵי בְלִיָּעַל -רשעים [124] , פורקי עול שמים מעליהם אשר [125] לֹא יָדְעוּ אֶת יְהֹוָה [126] , ולחוסר ידיעתם וקוטן אמונתם הרשיעו: [127]
(יג) וּמִשְׁפַּט - הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן, כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ: ובני עלי עשו לעצמם מנהג קבוע שלקחו את הבשר מאת העם הזובחים [128] , ומנהג זה היה שלא כדין [129] ולא ע"פ חוקי התורה [130] , שכן בעוד שלפי חוקי התורה הם היו זכאים לקבל מקרבנות השלמים רק את החזה והשוק [131] , הם יסדו להם משפט וחוק לקבל חלקים נוספים שלא היו זכאים להם, [132] וּמִשְׁפַּט - ומנהגם זה [133] של בני עלי [134] הַכֹּהֲנִים אֶת -עִם [135] הָעָם היה שֶׁ כָּל פעם אשר היה [136] אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח שלמים, [137] וּבָא -היה בא אליו [138] נַעַר -משרתו של [139] הַכֹּהֵן, כְּבַשֵּׁל -כאשר היה מתבשל [140] הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג בעל [141] שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ של הנער [142] , ובשלושת השיניים לקח שלוש חתיכות [143] מהבשר שהיה שייך לבעלים ולא לכהנים: [144]
(יד) וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה: וְהִכָּה -והיה הנער תוחב בכח במזלג שבידו בבשר אשר היה [145] בַכִּיּוֹר -הוא כלי גדול שבו היו מבשלים שור, [146] אוֹ בַדּוּד -בסיר [147] והוא קטן מן הכיור, [148] אוֹ בַקַּלַּחַת -בַּיּוּרָה (מעין סיר) [149] והוא קטן מן הדוד, [150] אוֹ בַפָּרוּר -במחבת [151] בו היו מבשלים גדי [152] , וְ כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה -היה מעלה הַמַּזְלֵג בבת אחת [153] יִקַּח -היה לוקח הנער לצורך הַכֹּהֵן [154] בּוֹ -עם המזלג [155] , וְ כָּכָה יַעֲשׂוּ -היו עושים לְכָל יִשְׂרָאֵל כקטון כגדול [156] הַבָּאִים אשר היו באים לזבוח [157] שָׁם בְּשִׁלֹה ובכך היה חמס גדול: [158]
(טו) גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ, תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי: גַּם -ולפעמים [159] היו עושים עבירה גדולה יותר [160] , שהיו לוקחים את הבשר ואוכלים [161] בְּטֶרֶם -קודם [162] יַקְטִרוּן -הקטרת [163] אֶת הַחֵלֶב -האימורין בעוד הבשר חי [164] , כשעדיין לא זכו אפילו במתנות כהונה, [165] וּבָא -היה בא נַעַר -שלוחו של [166] הַכֹּהֵן וְאָמַר -והיה אומר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ, תְּנָה בָשָׂר חי כדי לִצְלוֹת אותו לַכֹּהֵן , ותרוויח שני דברים, הדבר הראשון שתיתן כפי שתרצה שזה יהיה פחות ממה שיעלה המזלג, [167] וְ הדבר השני, [168] לֹא יִקַּח מִמְּךָ הכהן בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי ולא תצטרך לטרוח בטירחת בישולו ותיבולו של הבשר [169] , ולמרות שכך היו אומרים לזובח, לעיתים היו לוקחים אח"כ גם מהמבושל: [170]
(טז) וַיֹּאמֶר - אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לֹא! (לו) כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: וַיֹּאמֶר - וכאשר היה אומר [171] אֵלָיו הָאִישׁ שאינו מעוניין בהרווחה זו, שכן עדיין לא הקטירו את החלב, ואין ראוי להקדים חלק הכהן לחלק המזבח, והיה אומר לו, למה תמהר? [172] הלא קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם -כעת [173] הַחֵלֶב וְ אחר כך [174] קַח לְךָ בשר כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ חי או מבושל, [175] וְאָמַר -היה אומר לו הנער לֹא! (לו [176] כתיב ) כִּי עַתָּה תִתֵּן לי כעת מיד! [177] וְאִם לֹא תתן, לָקַחְתִּי -אקח ממך בְחָזְקָה -בכח ובעל כורחך [178] , וכך עשו חמס, וביזו את הקרבנות אותם לקחו לרדיפת תאווה, כאשר שמו שולחנם לפני שולחן גבוה כאילו שולחן ה' בזוי הוא: [179]
(יז) וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְהֹוָה, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהֹוָה: וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים משרתי הכהן [180] גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי -לפני [181] יְהֹוָה, כִּי נִאֲצוּ -בִּזּוּ [182] הָאֲנָשִׁים בני עלי [183] אֵת מִנְחַת -קרבנות [184] יְהֹוָה , ומהם למדו הנערים לחטוא עוד יותר בדבר ביזיון הקודשים: [185]
(יח) וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וּ לעומתם [186] שְׁמוּאֵל אף שלא היה כהן [187] , היה מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה [188] ולא למד ממעשיהם של בני עלי [189] , ולמרות שהיה עדיין [190] נַעַר רך בשנים [191] היה חָגוּר אֵפוֹד בָּד [192] , כדרך החשובים עובדי ה' [193] , כי שמואל היה מתהלך בקודש לפני ה' [194] , והיה מתעסק בלימוד תורה לדעת את ה' וללמוד את עבודת הלויים בשיר בפה ובכלי: [195]
(יט) וּמְעִיל - קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת - אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים -: וּמְעִיל - ומלבוש [196] קָטֹן מתאים למידתו [197] תַּעֲשֶׂה -היתה עושה [198] לּוֹ אִמּוֹ בכל שנה, [199] וְהַעַלְתָה לוֹ מעיל חדש [200] מִיָּמִים יָמִימָה -בכל שנה ושנה, לפי צורך גופו שגדל בכל שנה [201] , וּ בַּעֲלוֹתָהּ -וכאשר היתה עולה [202] אֶת - עם [203] אִישָׁהּ -בעלה [204] לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים - המועד [205] , שהיה אלקנה רגיל לזבוח בכל שנה [206] היא הביאה לו את המעיל:
(כ) וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר יָשֵׂם יְהֹוָה לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַיהֹוָה, וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ: וּ בראותו את שמואל הולך וגדל בעבודת ה', [207] בֵרַךְ -היה מברך [208] עֵלִי בכל שנה [209] אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר -ואומר לו, [210] יָשֵׂם יְהֹוָה לְךָ עוד [211] זֶרַע בנים כשרים [212] מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת ויהיו כשמואל, [213] תַּחַת -בעבור זכות [214] הַשְּׁאֵלָה [215] אֲשֶׁר שָׁאַל כל אחד מכם [216] לַיהֹוָה, וְ לאחר ברכת עלי [217] הָלְכוּ -חזרו אלקנה וחנה לִמְקֹמוֹ של אלקנה [218] , ובטוחים היו בברכת עלי שיהיה להם עוד זרע: [219]
(כא) כִּי פָקַד יְהֹוָה אֶת חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת, וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם יְהֹוָה: וכאשר ברכם עלי כן היה, [220] כִּי פָקַד -זכר [221] יְהֹוָה אֶת חַנָּה, וַתַּהַר חנה וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת, וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם -לפני [222] יְהֹוָה בשילה, ובניה ובנותיה שילדה חנה לאחר מכן היו ברמה [223] ולא הגיעו למעלת שמואל: [224]
(כב) וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן - בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד ולא שימש עוד בכהונה, [225] וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן - היו עושים בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל לקחת מבשר הזבח בחוזק, [226] וְאֵת אֲשֶׁר היו יִשְׁכְּבוּן -משכיבים בשילה [227] אֶת הַנָּשִׁים היולדות והזבות, [228] הַצֹּבְאוֹת -אשר נאספו יחד [229] להתפלל [230] פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד , שכן היו מתעצלים בהקרבת קיני היולדות, ולא חזרו הנשים לשמש את ביתן אלא שכבו במקום בואן, ולחטא נחשב להם על שביטלו את בעליהן מפריה ורביה: [231]
(כג) וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם -שמדברים עליכם דברים [232] רָעִים ? כפי ששומע אני זאת [233] מֵאֵת כָּל הָעָם , מֵ אֵלֶּה הבאים לזבוח [234] ומאלה הגרים בשילה [235] , וכיון ששמועה רעה זו באה מכולם, סימן שאמת הדבר: [236]
(כד) אַל בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְהֹוָה: מעתה, [237] אַל תעשו כדברים האלה [238] בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים -שמרננים אחריכם [239] עַם יְהֹוָה:
(כה) אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַיהֹוָה יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ יְהֹוָה לַהֲמִיתָם: אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ -ושפטו [240] אֱלֹהִים -הדיין, [241] וְ אולם אִם לַיהֹוָה יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ ?! -מי יכנס למשפט בעבורו עם השם יתברך?! [242] וְ על אף דברים אלו לֹא יִשְׁמְעוּ -שמעו לְקוֹל אֲבִיהֶם , וזה כִּי חָפֵץ היה יְהֹוָה לַהֲמִיתָם על כי הרבו לפשוע [243] וכבר נחתם גזר דינם [244] , ולכך חיזק ליבם שלא ישובו בתשובה: [245]
(כו) וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב - גַּם עִם יְהֹוָה וְגַם עִם אֲנָשִׁים: וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל ממדרגה למדרגה [246] , בחכמה וביראת ה' [247] וָטוֹב - וכמו שהיה גדל כן היה מטיב דרכיו [248] גַּם עִם יְהֹוָה וְגַם עִם אֲנָשִׁים ואהוב היה על כולם: [249]
(כז) וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה: ועל כי לא הוכיחם בחוזקה [250] וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי והיה זה אלקנה אבי שמואל, [251] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אלקנה, כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי -הלא ידוע הוא לכל כי נגליתי [252] אֶל בֵּית אָבִיךָ הוא אהרן שניבא [253] בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם משועבדים [254] לְבֵית פַּרְעֹה:
(כח) וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, לָשֵׂאת - אֵפוֹד לְפָנָי, וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ועוד היטבתי עימו [255] וּבָחֹר אֹתוֹ -שבחרתיו [256] מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת -להעלות [257] עולות [258] עַל מִזְבְּחִי, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, לָשֵׂאת - ללבוש [259] אֵפוֹד עם אורים ותומים [260] לְפָנָי, וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הם מתנות כהונה: [261]
(כט) לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד - אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם - מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי: ולאחר כל הטובות האלה שעשיתי עם בית אביך, [262] לָמָּה תִבְעֲטוּ [-תבזו] [263] בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי להקריב [264] בַּ מָעוֹן -במעוני [265] במשכן?! [266] וכי זה הגמול?! [267] וַתְּכַבֵּד - וכיבדת [268] לעיני עמי [269] אֶת בָּנֶיךָ יותר [270] מִמֶּנִּי שהקדמתם סעודתכם לסעודתי [273] ולא המתנתם עד שיקטירו את הַחֵלֶב [274] לְהַבְרִיאֲכֶם - לסעוד [275] להשמין [276] ולחזק גופכם [277] מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל אשר הובאה [278] לְ צורך [279] עַמִּי לכפרתם ולא להשמין אתכם: [281]
(ל) לָכֵן נְאֻם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,, אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם יְהֹוָה, חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי - אֲכַבֵּד, וּבֹזַי יֵקָלּוּ: לָכֵן בגלל החטא הזה [282] נְאֻם אמר [283] יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,, אָמוֹר אָמַרְתִּי [286] וחשבתי בלבבי, [287] בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ מבני איתמר [288] יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי לשמש בכהונה גדולה [289] עַד עוֹלָם , שהרי כשפוסקין לאדם גדולה מן השמים, פוסקין לו ולזרעו עד עולם, [290] וְ אולם עַתָּה נְאֻם יְהֹוָה, חָלִילָה -חולין וגנאי [291] לִּי שיתהלכו בניך לפני, [292] כִּי מידת דיני [293] שְׁ מְכַבְּדַי - מי שמכבד אותי [294] , כמו פנחס שכיבד אותי בשיטים [295] אֲכַבֵּד, [296] וּ לעומתם בֹזַי -המבזים אותי, כמו בניך, [297] יֵקָלּוּ -יהיו לקלון [298] מאליהם, משאסתלק מהם: [299]
(לא) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ, מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ: הִנֵּה יָמִים בָּאִים [300] וְגָדַעְתִּי -ואכרית [301] אֶת זְרֹעֲךָ -חוזק [302] ממשלתך [303] שיש לכם בביתי, שלקחתם בחוזקה מהקורבנות, [304] וְאֶת זְרֹעַ -חוזק [305] בֵּית אָבִיךָ, מִהְיוֹת -בכך שלא יהיה זָקֵן מושל ושר [306] או סמוך בסנהדרין [307] בְּבֵיתֶךָ , ולא יהיה בהם מי שיזקין, אלא ימותו בחורים: [308]
(לב) וְהִבַּטְתָּ - צַר מָעוֹן - בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים: וְהִבַּטְתָּ - ויראה זרעך [309] צַר -צרתו בתוך [310] מָעוֹן - מעוני, כאישה הרואה את צרתה עִמָּהּ בבית [311] , כי יהיה כהן גדול אחר שלא מזרעך [312] , וכך יהיה בְּכֹל הימים [313] אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כשיבנה בית המקדש [314] בימי שלמה ותהיה טובתם של ישראל שלימה [315] , כל זמן שיהיה המקדש על מכונו [316] , יהיה זרעך נקלה וטפל לאחרים, [317] וְ על כי אכלתם קדשים לפני זמנן, בטרם יקטירון את הַחֵלֶב, תענשו מידה כנגד מידה [318] , שְׁ לֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים כי תמותו לפני זמנכם: [319]
(לג) וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב - אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית - בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים: וְאִישׁ מזרעך לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי כי הם ימשיכו לשמש כשאר הכהנים, ויהיו תחת כהן המושל עליהם במקום הממשלה אשר היתה להם לולי חטאיהם [320] , וזאת כדי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ -עיני בני בניך [321] וְלַאֲדִיב - ולצער [322] אֶת נַפְשֶׁךָ -נפשם, [323] וְכָל מַרְבִּית - גדולי [324] בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים -בחורים [325] , לא זקנים ולא קטנים, כך שהאבלות עליהם תהיה גדולה: [326]
(לד) וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת שיתקיימו כל דברי הנבואה, [327] אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס , כאשר תראה כי [328] בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם אז יתברר לך כי העתיד אשר דיברתי על זרעך יתקיים [329] , ומאותו זמן תחל הקללה בזרעך: [330]
(לה) וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי - יַעֲשֶׂה, וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים: וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן זה צדוק שנתמנה לְכַהֵן תחת אביתר בימי שלמה, [331] כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי כתורה וכמצוה [332] וּבְנַפְשִׁי - וכרצוני [333] יַעֲשֶׂה, וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן קבוע לו ולזרעו אחריו, [334] וְהִתְהַלֵּךְ -ויטייל [335] לִפְנֵי המלך [336] מְשִׁיחִי -שנמשח למלוך [337] ואשר ינהיג את עמי [338] כָּל הַיָּמִים , ועצת שלום תהיה ביניהם: [339]
(לו) וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר - סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת - לָחֶם: וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא להשפיל עצמו [340] וּ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לכהן הגדול אשר יועמד מזרע צדוק [341] לַאֲגוֹרַת -בעבור אגורת [342] כֶּסֶף [343] וְכִכַּר לָחֶם אשר יקבל ממנו במתנה, [344] וְאָמַר - ויאמר לו בבקשה ממך [345] סְפָחֵנִי -אספני [346] וחברני [347] נָא אֶל אַחַת ממשמרות [348] הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת - פרוסת [349] לָחֶם כי יהיה חסר לחם ללא זה [350] , וכל זה יהיה עונש בניך על אשר לקחו בחמס ובגזל את אשר לא להם והיו משמינים עצמם ברוב הבשר, ויבואו בעבור זה לזמן שיהיו צמאים וגם רעבים, נפשם ברעב תתמוגג ויבקשו פת לחם לאכול ולא ימצאו: [351]

הערות

1. תרגום יונתן, רלב"ג. ואמרו חז"ל (מגילה יד.) חנה היתה אחת משבע הנביאות שהיו לישראל (אברבנאל).
2. רד"ק. יונתן תרגם שירה זו על מלכי אומות העולם ועל כנסת ישראל. ויש מרבותינו שמבארים את תפילתה על כנסת ישראל שנאמרה בנבואה (רלב"ג). וכך מבאר הגר"א את תפילת חנה לפי מאורעות ישראל אשר הבאנו כאן בתמצית.
3. רד"ק.
4. ועצם התפילה היא בסוף אמריה (מצודת דוד).
5. מלבי"ם.
6. מצודת דוד.
7. רד"ק.
8. מצודת דוד. ובנבואתה אמרה את כל זה בעד כנסת ישראל, כשיבוא שמואל בנה לעבוד את ה' לבדו ולהסיר את הבעלים והעשתרות (רלב"ג). והגר"א מבאר שזה נאמר על אברהם אבינו כמו שאנו אומרים "אברהם יגל".
9. מלבי"ם.
10. מצודת ציון.
11. 'קרן' הוא המקום הגבוה בבהמה ובה היא נוגחת באויבים (רד"ק). והגר"א מבאר שעל יצחק נאמר, כמו שכתוב (בראשית כב, יג) "וְהִנֵּה... נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו".
12. אמרה זאת על פנינה ובניה ועל המכעיסים אותה בהיותה עקרה (רד"ק, מצודת דוד).
13. ר"י קרא. ובנבואתה אמרה זאת על נפילת הפלשתים ביד שמואל (רלב"ג).
14. מצודת דוד. כשהיו מחרפין אותי וקוראין לי עקרה (ר"י קרא). והגר"א מבאר "רחב פי" על יעקב נאמר, ואויבי על עשיו ולבן.
15. מלבי"ם.
16. מצודת דוד.
17. מלבי"ם.
18. מצודת דוד. והגר"א מבאר שעל יוסף נאמר.
19. ר"י קרא. והגר"א מבאר שעל יציאת מצרים נאמר, ו"אין בלתך" על מתן תורה.
20. רד"ק.
21. רד"ק.
22. מצודת דוד.
23. מצודת ציון.
24. מצודת דוד. רד"ק מבאר אין בלתך שראוי להתפלל לו. ומלבי"ם מבאר שאמרה זאת כנגד הטוענים שהקב"ה קדוש בגלל שהוא רחוק מהגשמיות, ולכך אמרה "אין קדוש כה'" כי קדושתו בכך שכל הגשמיות והעולם נבראו על ידו, "ואין בלתך" כי בלעדיך הכל בטל.
25. רד"ק, מצודת ציון. ורש"י מבאר אין צייר כאלהינו, הצר צורה [-עובר] בתוך צורה [-האם]. ר"י קרא מבאר, אין בעולם שיכול לצור צורה כאלהינו, כי צורתו יש בה רוח חיים. והגר"א מבאר שעל בניית המשכן נאמר. ומלבי"ם מבאר שאמרה זאת כנגד הטוענים שאחרי שהקב"ה ברא את העולם אם הוא משגיח בהשגחה פרטית ומשנה את חוקי הטבע שקבע, זהו סימן שיצר דבר בלתי מושלם, ועל זה אמרה שהקב"ה אינו ככל היוצרים שברגע שסיימו את יצירתם היא מתקיימת מעצמה, אלא הקב"ה מחייה ומעמיד בכל רגע ורגע את העולם, ולכן הוא משנה את הטבע כי גם הטבע נס הוא.
26. רד"ק.
27. רש"י. ואמרה זאת כנגד פנינה (רש"י, רד"ק, מצודת דוד), שהיתה מתגאה עליה מצד ריבוי בניה (רש"י, רלב"ג). ולפי הדרש התנבאה על נבוכדנצר מלך בבל (תרגום יונתן).
28. מצודת דוד.
29. וכפלה המילה להורות על גאוה גדולה והתמדתה (מצודת דוד). אברבנאל מבאר אל תרבו תדברו גבוהה שהקב"ה גבוה מעל גבוה ומפני זה לא ישגיח חלילה על הנבראים, שאינו כן, ואל תשעו בדברי שקר שהם דברי הפילוסופים, ואל תתעסקו בחקירותיהם, אלא יצא עתק מפיכם ותדברו דברים עתיקים ואמיתיים, והם, כי אל דעות, דהיינו יודע הדברים כולם, ולו נתכנו עלילות, שהוא המשגיח, גדול העצה ורב העלילה, ולו יאותו המעשים כולם כי הם מאיתו ובידו. ומלבי"ם מבאר באופן דומה, אל תדברו שהקב"ה גבוה מעל הנבראים ואינו משגיח עליהם, ואל יצאו דיבורים כיצד יתכן ש"אל דעות ה'" כי הדעות משתנות תמיד בעולם, ואל תאמרו כיצד יתכן ש"לו נתכנו העלילות" ומאיתו יוצאות פעולות הפוכות. והגר"א מבאר כי נגד עֵשָׂו נאמרו דברים אלו כנגד ארבע רעות שעשה לישראל [מלחמת עמלק ברפידים, מלחמת עמלק לאחר חטא המרגלים, בחורבן בית המקדש שציערו את ישראל, מלחמת גוג ומגוג].
30. רד"ק, מצודת דוד.
31. רי"ד, וכך משמע גם מרש"י, רד"ק, ומצודת ציון. והגר"א מבאר שעל הכנענים נאמר.
32. ר"י קרא.
33. רש"י. ואמרה דעות בלשון רבים, כלומר את כל דעות בני אדם יודעם כאחד בלא ריבוי ובלא שינוי אצלו (רד"ק). והגר"א מבאר שנגד נחלי ארנון נאמר, שנשפך שם דם האמוריים (ראה בהרחבה במדבר כא, יד).
34. כתיב "לא" באל"ף וקרי "לו" בוא"ו, פירוש הכתיב כי אם ה' לא ירצה לא נתכנו מעשי בני אדם, וקרי "לו" משום שלו לבדו נתכנו העלילות ולא לבן אדם כי הוא עושה כאשר ירצה, ובן אדם אומר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה (רד"ק).
35. רש"י, מצודת דוד.
36. לשון מניין כמו (שמות ה, יח) "וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנּוּ" (רש"י, מצודת ציון).
37. רש"י. והגר"א מבאר שעל בלעם נאמר.
38. מצודת דוד.
39. מצודת דוד.
40. מצודת ציון. כלומר הגיבורים ישברו עם קשתם וכוחם (רד"ק, רלב"ג). והגר"א מבאר שעל סיחון ועוג נאמר.
41. ר"י קרא.
42. רלב"ג.
43. אברבנאל.
44. מצודת ציון.
45. מצודת ציון.
46. רלב"ג.
47. רש"י. והגר"א מבאר שעל מדין נאמר.
48. רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד.
49. רש"י.
50. אברבנאל.
51. מצודת דוד.
52. מצודת דוד.
53. רש"י, רד"ק, מצודת דוד. והגר"א מבאר שעל הגבעונים נאמר.
54. רש"י, מצודת דוד.
55. רש"י. והגר"א מבאר שעל ישראל נאמר כאשר יצאו מהמדבר ונכנסו לארץ.
56. מצודת דוד.
57. רד"ק.
58. מצודת דוד. והגר"א מבאר שעל ישראל נאמר שכבשו שבעה אומות, ורבת הבנים הם אומות העולם כולם שהיה להם פלטין בארץ ישראל.
59. מצודת דוד.
60. רד"ק.
61. רד"ק, מצודת ציון.
62. מצודת דוד. חנה ילדה שבעה בנים שנאמר (להלן פס' כא) "כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלושה בנים ושתי בנות", ועל כל ילד שהיתה חנה יולדת היתה פנינה קוברת שנים, ועשרה בנים היו לה לפנינה, שנאמר (לעיל א, ח) "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", וכשילדה חנה ארבעה ילדים קברה פנינה שמונה, וכשנתעברה וילדה ולד חמישי, נשתטחה פנינה לרגליה של חנה וביקשה רחמים וחיו שני ילדיה הנותרים של פנינה, ונקראו ילדים אלו של פנינה על שם חנה שבזכותה ניצלו, יוצא אם כן כי חנה ילדה חמישה ילדים ועוד שניים שנקראו על שמה, הרי שבעה, ועל כך נאמר "עד עקרה ילדה שבעה", אלו דברי רבי נחמיה, ויש אומרים "שבעה" בגימטריא כמניין שמואל (רש"י). ויש מבארים כי מה שאמרה שבעה אינו דוקא, כי כן דרך הכתוב כשרוצה לומר רבים אומר שבע (רד"ק, רלב"ג).
63. מצודת דוד.
64. מצודת דוד. ובילקוט שמעוני מבואר כי פסוק זה רמז לקורח ועדתו שירדו אל השאול, שהיתה עדתו של קורח משוקעת ויורדת עד שעמדה חנה והתפללה עליהם שנאמר "ה' ממית ומחיה". והגר"א מבאר ממית היא מיתת משה, מחיה זו גדולת יהושע.
65. ולא תשכל מלידה ומבטן ומהריון (מצודת דוד). והוא רמז לגמול הצדיקים ולעונש הרשעים (רד"ק). או שאמרה פסוק זה על תחיית המתים (רד"ק, רלב"ג).
66. מצודת דוד.
67. מצודת דוד.
68. מצודת דוד. והגר"א מבאר שעל "וימכרם ביד יבין מלך חצור" נאמר.
69. מצודת דוד. מלבי"ם מבאר שה' בעצמו מעלה את המת להחיותו בתחיית המתים, כי ג' מפתחות לא נמסרו ביד שליח אלא נשארו ביד ה', והם חיה תחיית המתים וגשמים, כמו"ש בריש תענית, וכיון שהזכירה מקודם חיה [-יולדת] וגשמים [-פרנסה], הזכירה עכשיו גם את תחיית המתים. והגר"א מבאר שעל מה שהעמיד ה' לישראל שופטים להצילם נאמר.
70. מצודת ציון.
71. מצודת דוד. והגר"א מבאר כי על מדין נאמר.
72. מצודת דוד. והגר"א מבאר כי על גדעון נאמר.
73. מצודת דוד. והגר"א מבאר כי על ישראל שהושפלו ע"י בני עמון נאמר.
74. מצודת דוד.
75. מצודת דוד. רלב"ג מבאר, ה' יתברך הוא מוריש ואחר כך מעשיר את האדם כשירצה, ומשפיל אותו ואח"כ מרומם אותו כשירצה, ולזה אין ראוי שיתגאה העשיר על עושרו ורוממותו, ולא שידאג מאד על השפלתו ועל עניותו. והגר"א מבאר כי על יפתח נאמר.
76. מצודת דוד.
77. מצודת דוד.
78. מצודת דוד. והגר"א מבאר שנאמר על מה שה' הקים את ישראל ע"י שמשון.
79. מצודת ציון. כלומר שהיה אביון כ"כ עד שמנקה את האשפה (רלב"ג).
80. מצודת ציון.
81. מצודת ציון. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). מלבי"ם מבאר כי גם את האביון שהוא גרוע מן הדל, ירים מן האשפה שהיא שפלה יותר מן העפר. והגר"א מבאר, "מאשפות" בימי שמואל כשנפל הארון ביד פלשתים, "ירים אביון" על ידי שמואל.
82. מצודת דוד.
83. מצודת דוד.
84. מצודת ציון.
85. מצודת דוד.
86. מצודת דוד.
87. מלבי"ם.
88. הם הצדיקים שבזכותם מתקיים התבל (רד"ק).
89. מצודת ציון.
90. מצודת דוד. מקומות היישוב נקראים תבל (רד"ק, מצודת ציון).
91. מצודת דוד.
92. מלבי"ם.
93. מצודת דוד.
94. חסידו כתיב, וחסידיו קרי, בין יחיד בין רבים (רש"י). והגר"א מבאר שעל בני ישראל בגלות בבל נאמר, ששמר עליהם שיחזרו ויבנו את הבית השני.
95. רד"ק.
96. רד"ק בפי' השני, מצודת ציון. ר"י קרא מבאר ימחו. ובביאורו הראשון מבאר רד"ק ישתקו. והגר"א מבאר שעל גלות מדי נאמר.
97. רד"ק.
98. מצודת דוד.
99. מצודת דוד. והגר"א מבאר שעל גלות יון נאמר.
100. מלבי"ם.
101. רלב"ג.
102. מצודת ציון.
103. רלב"ג, מצודת דוד. רד"ק מבאר זאת על ה', כלומר "ה' יחתו מריביו", כי מריבי הצדיקים הם מריביו. והגר"א מבאר שעל גלות אדום נאמר.
104. עלו כתיב, אפילו עלו בשמים, מרעים עליהם ומורידם (רש"י).
105. רד"ק בפי' השני, מצודת דוד. ובביאורו הראשון מבאר רד"ק על כל אחד ממריביו.
106. מצודת ציון.
107. רד"ק. וכך היה במלחמה הראשונה שנלחם שמואל בפלשתים (רלב"ג). והרעם הוא משל על הגזירות היורדות מן השמים שנאמר (שמואל-ב' כב, טו) "וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק וַיָּהֹם" (רד"ק). והגר"א מבאר שעל גוג ומגוג נאמר.
108. מצודת דוד.
109. מלבי"ם.
110. מצודת דוד.
111. מצודת ציון.
112. כלומר בכל ארץ ישראל (מלבי"ם). וכן נתקיים בו כמו"ש (לקמן ז, טז) "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל" (מצודת דוד).
113. מצודת דוד. והגר"א מבאר שעל משיח בן יוסף נאמר.
114. הקרן מסמלת את חוזקו של בעל החיים (מצודת דוד). וראה לעיל פס' א'.
115. רד"ק. וביקשה שתרום קרן ממשלתו של דוד, כי שמואל משח אותו למלך אבל לא המליכו בחייו, אלא רק לאחר מות שמואל מלך דוד (מצודת דוד, רלב"ג). רלב"ג מוסיף שדוד המלך רמה קרנו לנצח את כל אויביו וניתנה לו המלוכה ולזרעו אחריו. והגר"א מבאר שעל משיח בן דוד נאמר.
116. אברבנאל.
117. ר"י קרא.
118. רד"ק, רלב"ג, מצודת ציון.
119. ר"י קרא.
120. רד"ק, מצודת דוד. ומכאן למשמש פני תלמידי חכמים שהוא כמשמש פני השכינה (רש"י).
121. רד"ק, מצודת דוד.
122. מלבי"ם.
123. מלבי"ם.
124. רלב"ג. ולא שהיה עלי חלילה בליעל [-בלי עול שמים], אלא להגיד עוונותיהם, שאף שהיו בני עלי שהיה כהן ושופט כמלאך ה' צבאות, בכל זאת הם היו במידותיהם כאילו היו בני איש בליעל (אברבנאל). ובדרש, בנים שבלו שם שמים מעליהם, אמרו אין מלכות בשמים (רד"ק).
125. מלבי"ם.
126. כלומר לא היו יודעים דרך ה', שהיו עושים מעשה רשע בכהונתם (רד"ק).
127. מצודת דוד.
128. רד"ק, מצודת דוד.
129. ר"י קרא.
130. אברבנאל.
131. רש"י, רד"ק.
132. מלבי"ם.
133. מצודת דוד.
134. אברבנאל.
135. מצודת ציון.
136. מצודת דוד.
137. מצודת דוד.
138. אברבנאל.
139. מצודת דוד.
140. אברבנאל.
141. מצודת דוד.
142. אברבנאל.
143. מלבי"ם.
144. רד"ק. ובמעשה זה היה ג' עוונות, א' שלקחו מה שלא מגיע להם ע"פ דין, ב' שלקחו שלוש חתיכות שזה כמות גדולה שמקפידים עליה ולא מוחלים, ג' בזה שלקחוהו ע"י נער הכהן שבא בדרך אלימות ע"י העבדים המתפרצים ודרך בזיון, כי ראוי היה שהכהן ילך בעצמו לזכות משולחן גבוה אשי ה' ונחלתו, ולא ע"י משרתיו (מלבי"ם).
145. רד"ק, מצודת דוד.
146. מלבי"ם.
147. רש"י.
148. מלבי"ם.
149. רש"י.
150. מלבי"ם.
151. רש"י.
152. מלבי"ם.
153. רד"ק.
154. אותו היה משרת, והיו אלו חפני וחבריו (ר"י קרא). והיה זה עוון רביעי, שלקחו כמות שווה מכל סוגי הזבח, אע"פ שמן היושר היה ראוי לקחת מנה לפי גודל הזבח, הם לקחו מכל סוגי הכלים ג' חתיכות גדולות העולות על שיני המזלג (מלבי"ם).
155. מצודת דוד.
156. אברבנאל.
157. מצודת דוד.
158. והיה בזה עוון נוסף, שלא הבדילו בין הזובחים אלא לקחו מכולם מנה שווה, אף שהיה ראוי שמהעני לא יקחו כמות גדולה כמו שלקחו מהעשיר, וכן ממי שבני ביתו מרובים יקחו פחות (מלבי"ם).
159. מצודת דוד.
160. ר"י קרא.
161. רד"ק.
162. רד"ק.
163. רד"ק.
164. מצודת דוד.
165. ר"י קרא.
166. ר"י קרא.
167. מלבי"ם.
168. מלבי"ם.
169. מלבי"ם.
170. רד"ק.
171. אברבנאל.
172. מלבי"ם. ואף שבאמת מותר לכהן לקחת את הבשר לפני הקטרת האימורים, כי רק אכילתו נאסרה קודם הקטרתן, היה בצורת הלקיחה זלזול ופגיעה בכבוד ה' (מלבי"ם בפס' יז).
173. מצודת ציון.
174. ר"י קרא.
175. מצודת דוד.
176. כתיב לו וקרי לא, ושניהם נכונים בעניין (רד"ק). כוונתו שהיו אומרים "לו" - לאיש הזובח, "כי עתה תתן".
177. מצודת דוד.
178. מצודת ציון.
179. אברבנאל.
180. מצודת דוד.
181. תרגום יונתן.
182. רש"י, מצודת דוד.
183. מצודת דוד.
184. מצודת ציון.
185. מצודת דוד. ר"י קרא מבאר שהיו מניחים את חלק ה' לזבובים ומתעצלים להקטירו, ונוטלים חלקם בטרם יקטירון החלב. ומלבי"ם מבאר שע"י זה ביזו העם את הקודשים שהפך כבודם קל בעיניהם. וכפי המסופר לעיל בפרק א' פס' ג' שבנ"י לא רצו לעלות לרגל מפני כך.
186. מלבי"ם.
187. מלבי"ם.
188. ולמעלה אמר את פני עלי, להגיד שלאחר שגדל לא הוצרך עוד עלי להורותו (מצודת דוד). ואף שכבר אמר למעלה (בפס' יא) שהיה משרת את ה', לפי שסיפר בגנות עלי סיפר בשבח שמואל שלא למד ממעשיהם להתעסק באכילה ובשתייה ובתענוג העולם אלא משרת את פני ה' (רד"ק).
189. מצודת דוד.
190. מצודת דוד.
191. מלבי"ם.
192. הוא בגד פשתן שהיה דומה לאפוד של הכהן הגדול (מצודת ציון), שהיו לובשים משרתי ה' בעת עבודת הקודש (מלבי"ם). כמו כהני נוב עיר הכהנים שהיו שם שמונים וחמישה איש נושאי אפוד בד (רד"ק, רלב"ג).
193. רד"ק, מצודת דוד.
194. מלבי"ם.
195. רד"ק.
196. דומה קצת למעיל של כהן גדול (מצודת ציון). שהיה עוטה על בגדיו כדרך הנזירים ועובדי ה' בקדושה (מלבי"ם).
197. רד"ק.
198. רד"ק.
199. רש"י. ויש מרבותינו שדרשו שמעיל אחד היה לו מנערותו ואימו היתה מביאה אותו ברגל וחוזרת להוליכו, שלא ילבש אותו בימי חול אלא לכבוד המועד, ונקבר במותו מעוטף בו (תנחומא פר' אמור דף סג:, רד"ק, אברבנאל).
200. מצודת דוד.
201. מצודת דוד.
202. אברבנאל.
203. תרגום יונתן.
204. תרגום יונתן.
205. תרגום יונתן.
206. מצודת דוד.
207. מצודת דוד.
208. רלב"ג.
209. רש"י. וכך בכל שנה ושנה היה מברך עלי את אלקנה ואת אשתו שישים לו זרע מן האשה הזו, וידמה שזאת הברכה היתה בכל שנה מפני ראות עלי את טוב תכונת הנער והיותו גדל וטוב גם עם אלהים וגם עם אנשים (רלב"ג בפס' יט).
210. רש"י.
211. מצודת דוד. כי שמואל כבר נתנוהו לה', ותחתיו יתן להם זרע אחר שיהיה עמהם (רד"ק).
212. תרגום יונתן.
213. מצודת דוד.
214. מצודת דוד.
215. הוא שמואל ששאלו מה', או פירושו תחת השאלה אשר שאלו כי כבר נתנוהו לה' והיו צריכין בנים אחרים שיגדלו עמהם וישרתום לעת זקנתם (רד"ק).
216. רד"ק. ורי"ד מבאר "אשר שאל" לב חנה.
217. מצודת דוד.
218. ולא אמר למקומם, כי הרמתה היתה מקומו ולא מקומה, כי חנה היתה משפחתה מעיר אחרת (רד"ק). ולא שהו שם עוד, שלא לבטל מפריה ורביה, כי אכסניא אסור בתשמיש המיטה (מצודת דוד).
219. מצודת דוד, רד"ק בפס' הבא.
220. מצודת דוד. ורד"ק מבאר שזהו המשך מפסוק קודם, שהלכו בטוחים בברכת עלי שברכם וכן היה להם כי פקד ה' אותה (רד"ק).
221. מצודת ציון.
222. רד"ק.
223. ר"י קרא.
224. מצודת דוד.
225. אמר זה להודיע כי עלי לא היה משמש בכהונה מרוב זקנותו, ולפיכך היו עושין בניו מה שהיו עושים בדברי הכהונה (רד"ק). ומצודת דוד מבאר שאמר זאת להצדיק מעט את עלי על כך שלא היה מייסר את בניו, כי בגלל שהזקין ותש כוחו לא היה יכול לייסרם (מצודת דוד).
226. מצודת דוד.
227. מצודת ציון. יש מבארים כמשמעו (רש"י, רד"ק). ומלבי"ם מבאר שהכוונה על בנ"י, שמחמת שהשהו את קיניהן של היולדות היו שוכבים לישון אנשים ונשים יחדיו לפני משכן ה' והיו מגיעים לידי עבירה.
228. אברבנאל.
229. רד"ק, מצודת דוד.
230. תרגום יונתן.
231. יומא ט:, מצודת דוד. ואמרו במסכת שבת (נה:) אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנאמר "ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'", כדרב, דאמר רב לעולם פנחס לא חטא, ומקיש חפני לפנחס, מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא, אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים הצובאות? משום ששהו את קיניהן ולא הלכו אצל בעליהן מעלה עליו הכתוב כאילו שכבון. והאריכו שם על זה ורובם הסכימו שפנחס לא חטא, ושייחס לו הכתוב עוון לפי שלא מיחה במעשי חפני אחיו (אברבנאל).
232. מצודת דוד.
233. מצודת דוד.
234. רד"ק, מצודת דוד.
235. רד"ק.
236. מלבי"ם. ובמדרש (שמואל פרשה ז') אמר ר' אבהו למדתך תורה דרך ארץ, כשתהא שומע טובתו של חבירך תהא אומרה מפי אומרה, וכשתהא שומע רעתו אומרה מפי אחרים, שנאמר "מאת כל העם אלה" (אברבנאל).
237. מצודת דוד.
238. מצודת דוד.
239. תרגום יונתן. הוא ענין הוצאות קול כמו (שמות לו, ו) "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" (רש"י, מצודת ציון). ורד"ק מבאר שאתם מעבירים את עַם ה' שלא יבואו לאהל מועד מפני החמס שאתם עושים להם בקרבנותיהם.
240. רש"י, רד"ק, מצודת ציון.
241. רש"י, רד"ק.
242. רד"ק. ורבותינו מבארים פסוק זה באופנים שונים, רי"ד מבאר אם יחטא איש לאיש ישפטנו הדיין ויפייס את התובע, אבל אם יחטא איש לבורא מי יפייס לבורא ויתפלל בעדו שימחול לו אם לא ישוב החוטא מדרכו הרעה?. מצודת דוד מבאר ומה כשהאדם חוטא לחבירו שקובל הוא לפני השופט ועושה משפט ולא היה נספה בלא משפט, ועם כל זה גם אלהים שופטו אם הטעה את השופט ויצא המשפט מעוקל, וכל שכן כשהאדם חוטא לה' מי ישפוט את החוטא, הלא בודאי ה' בעצמו שופט משפטו, ואיך לא תיראו מפניו אם הוא גם הבעל דין וגם הדיין?!. אברבנאל מבאר אם יחטא איש לאיש הנה ישפוט אותו האלקים, כי יהיה האדם בעל דינו והאל יתברך הוא השופט והדיין, אבל אם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, רוצה לומר מי יהיה נזקק להישפט עמו, הנה בלי ספק יהיה בעל דינו הקב"ה, ואיך יעמוד ליבו ותחזקנה ידיו בהישפטו עם האל יתברך שוה בשוה?!. ומלבי"ם מבאר שדברים אלו נאמרו ע"י העם שאמרו איך יתכן שאם יחטא איש לאיש "ופללו אלהים" ישפטו אותו הדיינים דהיינו עלי ובניו, ועתה אם לה' יחטא איש מעתה מי יפלל וישפוט אותו אחרי שהשופטים עצמם בני עלי הם החוטאים לה'?!.
243. מצודת דוד.
244. רש"י.
245. מצודת דוד. והטעם הוא כי כשיגדיל האדם לחטוא ימנע האל ממנו דרכי התשובה כדי שיקבל עונשו והנשארים יראו וייראו, אבל הרשע שלא הרבה לחטוא יפתחו לו דרכי התשובה אם רוצה לשוב ועליו נאמר (יחזקאל יח, לב) "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת... וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ", ואפילו ירבה הרשע לחטוא, אם שב אל ה' בכל לבבו ומראה לבני אדם גם כן תשובתו שלימה ואוחז הדרך הטובה בכל נפשו ובכל מאודו, באמת תקובל תשובתו השלימה ויהיה לו סיוע אלוקי בתשובה, אבל הקב"ה בוחן לבבות ויודע האמת וראה כי בני עלי לא היה לבבם שלם, ואפילו אם ישמעו לקול אביהם ויסורו מדרכם הרעה לא יעשו זאת בכל ליבם, לפיכך חפץ ה' שלא ישמעו לקול אביהם ויענשו וימותו ברשעם, כדי שיאמרו בני אדם רשעים היו אלה וראויים היו לעונש הזה ויצדיקו עליהם את הדין (רד"ק). ולדעת רש"י חפץ ה' להמיתם כי כבר נחתם גזר דין, אבל קודם שנחתם גזר דין נאמר כי לא אחפוץ במות המת.
246. מלבי"ם.
247. מצודת דוד.
248. רד"ק. ויונתן תרגם ושמו טוב.
249. מלבי"ם. והיתה דעתו מעורבת עם הבריות ומקובל להם, וסמכו כאן, לומר שהיה מקובל גם לבני עלי, ולא חשדוהו שהוא המביא דיבתם רעה אל אביהם (מצודת דוד).
250. אברבנאל.
251. רש"י, רד"ק, מצודת דוד. כי אי אפשר היה לשלוח את פנחס בהיותו נוגע בדבר, שניבא שתסוב הכהונה מבית איתמר אל בית אלעזר (מלבי"ם). ונביא היה אלקנה, והיה מכלל ארבעים ושמונה נביאים שנתנבאו לבני ישראל (רד"ק). ובסדר עולם (פרק כ) עשרה נקראו איש האלקים, משה אלקנה שמואל ודוד שמעיה ועידו ואליהו ואלישע מיכה ועמוס (אברבנאל). ורלב"ג מבאר כי אפשר שפנחס היה, והוצרך עלי שיבוא לו איש האלהים כי פסקה ממנו נבואה מצד הזקנה.
252. מצודת דוד.
253. רד"ק, מצודת דוד. והנבואה היא מה שנאמר (יחזקאל כ, ז) "וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ" (רש"י).
254. רש"י, רד"ק.
255. מצודת דוד.
256. מצודת דוד.
257. מצודת ציון.
258. רד"ק.
259. תרגום יונתן.
260. אברבנאל.
261. ונקראות כך כי הם הנותר מאש המזבח (מצודת ציון).
262. מצודת דוד.
263. והמשיל זאת לבהמה הבועטת ברגליה (מצודת ציון). ורד"ק מבאר שהמבזה את הדבר בועט בו ברגליו.
264. מצודת דוד.
265. רש"י, רד"ק, מצודת ציון.
266. מצודת דוד.
267. מצודת דוד.
268. רש"י, מצודת דוד.
269. רש"י.
270. מצודת דוד.
273. רש"י. ורד"ק מבאר שכבדתם בכך שלא גערת בהם ולא מנעתם מעשות הרעות.
274. מצודת דוד.
275. רש"י.
276. מצודת דוד.
277. מלבי"ם.
278. מצודת דוד.
279. מצודת דוד.
281. ועל שלא הוכיח את בניו כראוי כללו עמהם (מצודת דוד). רד"ק מבאר כי אי אפשר שלא היה עלי אוכל ממה שהיו בניו אוכלים. ומלבי"ם מבאר תכבד את בניך ממני לקחת יותר מן המגיע לחלק גבוה, ומפרש להשמין ולהבריא ולחזק את גופכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי, שאתם לוקחים במזלג חלק מזבחי ישראל, מהחלק השייך לעמי, ר"ל מחלק הבעלים, שזה לא יחדתיו לאישים אלא שייך לבעלים, ואיך תזכו בו אתם אחרי שכהנים רק משולחן גבוה זכו, ואיך תגדילו כבודכם על כבוד ה' כאילו מגיע לכם חלק מיוחד מלבד אישי ה'.
282. אברבנאל.
283. אברבנאל.
286. אמרתי שני פעמים שפסקתי גדולה לבני איתמר, נאמר "בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" בבני גרשון (במדבר ד, כח) ובבני מררי (שם לג), ועלי מבני איתמר היה (רש"י). ובמדרש, מתחילה נתתי כהונה לאלעזר הכהן ובניו, ובימי פילגש בגבעה שפקרו ישראל ברוב המצוות, ומי גרם להם פנחס ואלעזר ושאר הכהנים שהיה להם לסבוב מעיר לעיר ולהוציאם ולא עשו כן, לפיכך נטלתי כהונה גדולה מהם ונתתיה לך שאתה מבני איתמר ואמרתי שיתהלכו ביתך ובית אביך לפני עד עולם (רש"י, רד"ק).
287. מלבי"ם.
288. רש"י, מצודת דוד.
289. מצודת דוד.
290. רש"י.
291. מצודת ציון.
292. אברבנאל.
293. אברבנאל.
294. מצודת דוד.
295. רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד.
296. ר"ל אחזיר את ההכהונה לבני פנחס בן אלעזר שכיבד אותי (מצודת דוד), וכך היה בימי שלמה (כמובא במלכים-א' ב, לה) שנעשה צדוק, שהיה מבני פנחס, כהן גדול (רש"י, רד"ק, מצודת דוד).
297. רש"י, מצודת דוד.
298. רד"ק.
299. רש"י. וכך היה בימי שלמה (כמובא במלכים-א' ב, כז) שגירש שלמה את אביתר מהיות כהן לה' כדי למלא את דבר ה' אשר דיבר על בית עלי בשילה (רש"י, רד"ק, מצודת דוד). ובמדרש, אמר רבי ירמיה בן אלעזר, החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו של הקב"ה כתיב ובוזי יקלו, יקלו ע"י אחרים, ובכבודו של צדיק כתיב ומקללך אאור (ילקוט שמעוני, רד"ק).
300. לא חלה הקללה על זרע עלי עד שנעשה צדוק כהן גדול בימי שלמה (רד"ק).
301. רד"ק, מצודת ציון.
302. רש"י, רד"ק, מצודת ציון.
303. מצודת דוד. ורד"ק מבאר אריכות ימיהם.
304. רש"י.
305. רש"י, רד"ק, מצודת ציון.
306. מצודת דוד.
307. רד"ק.
308. רד"ק, רלב"ג.
309. מצודת דוד.
310. מצודת דוד.
311. רש"י.
312. מצודת דוד. כמו ששתי נשים לאיש אחד תקראנה צרות, כך יקראו שני כהנים גדולים זה לזה בלשון צר (מצודת ציון), כי שני כהנים בבית המקדש צרים זה לזה, לפי שכל אחד נוטל חלקו ועינו צרה בשל חבירו (רד"ק).
313. מצודת דוד.
314. רש"י, רד"ק.
315. רש"י.
316. מצודת דוד.
317. רד"ק.
318. רש"י.
319. רש"י. ורלב"ג מבאר שלא יימצא חכם בביתו.
320. רלב"ג.
321. רד"ק.
322. מצודת ציון.
323. מצודת דוד.
324. מצודת דוד.
325. רש"י, רד"ק, מצודת דוד.
326. רש"י, מצודת דוד. ורלב"ג מבאר שלא ימותו בניך בעודם קטנים אלא ימותו בהיותם אנשים באופן שיראו שפלותם ודלותם בעבודת הכהונה. ואמרו חז"ל (ראש השנה יח.), משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם, שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים? לכו ועסקו בתורה וחיו! הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו (אברבנאל).
327. רש"י, מצודת דוד.
328. רד"ק.
329. רד"ק.
330. מלבי"ם.
331. רש"י, רלב"ג, מצודת דוד.
332. מצודת דוד.
333. רד"ק.
334. מצודת דוד.
335. מצודת דוד.
336. מצודת דוד. כי הכהן היה בא לפני המלך להורותו הדרך הטובה, ולא היה המלך בא לפני הכהן הגדול אלא כשהיה שואל באורים ותומים, אבל בכל עת אחר שירצה המלך לראות את הכהן הגדול ולדבר עימו, היה הכהן בא לפניו (רד"ק).
337. מלבי"ם. הוא שלמה המלך, כי כאשר נמשח שלמה למלך נמשח צדוק לכהן, וקודם זה לא היה מסולק זרע עלי מהכהונה (אברבנאל).
338. רלב"ג.
339. מצודת דוד.
340. רד"ק.
341. מצודת דוד.
342. מצודת דוד.
343. היא מידת משקל, עשרים גרה (רש"י, רד"ק).
344. מצודת דוד.
345. מצודת דוד.
346. רש"י, מצודת דוד.
347. רד"ק, מצודת דוד.
348. רד"ק, מצודת דוד.
349. מצודת ציון.
350. מצודת דוד.
351. אברבנאל.

ניתן ליצור איתנו קשר
בטלפון 072-390-2392

או להשאיר פרטים בטופס ונחזור אליכם אי"ה