(א)
כעת מספר המקרא כיצד נתקיימו העונשים בדוד המלך אחד אחד, שלאחר מות הילד אירע מעשה תמר שסיבב את הריגת אמנון, ואחריו גרם למעשה אבשלום. וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה אשר היתה בת אמו ובת אביו וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד שילדה לו אחינועם היזרעלית:
כעת מספר המקרא כיצד נתקיימו העונשים בדוד המלך אחד אחד, שלאחר מות הילד אירע מעשה תמר שסיבב את הריגת אמנון, ואחריו גרם למעשה אבשלום
[1]
. וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה אשר היתה בת אמו
[2]
ובת אביו
[3]
וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד שילדה לו אחינועם היזרעלית;
[4]
(ב)
וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן וּמִצַּעַר ודאגה לְהִתְחַלּוֹת -נהיה חולה בַּעֲבוּר חשקו בְּתָּמָר, כי לא היה יכול לקחתה לאשה, בהיותה אֲחֹתוֹ מן האב ואיך יחשק בה, וגם לבוא עליה באונס או בפיתוי לא היה יכול כִּי בְתוּלָה הִיא וכדרך הבתולות היתה צנועה בבית ולא יוצאת לחוץ, לפיכך וַיִּפָּלֵא -היה מכוסה ונעלם בְּעֵינֵי אַמְנוֹן כיצד לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה למלאות תאוותו לשכב עמה ולפיכך נעצב הרבה:
וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן וּמִצַּעַר ודאגה
[5]
לְהִתְחַלּוֹת -נהיה חולה
[6]
בַּעֲבוּר חשקו
[7]
בְּתָּמָר, כי לא היה יכול לקחתה לאשה, בהיותה
[8]
אֲחֹתוֹ מן האב
[9]
ואיך יחשק בה
[10]
, וגם לבוא עליה באונס או בפיתוי לא היה יכול
[11]
כִּי בְתוּלָה הִיא וכדרך הבתולות
[12]
היתה צנועה בבית ולא יוצאת לחוץ, לפיכך
[13]
וַיִּפָּלֵא -היה מכוסה
[14]
ונעלם
[15]
בְּעֵינֵי אַמְנוֹן כיצד לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה למלאות תאוותו לשכב עמה
[16]
ולפיכך נעצב הרבה;
[17]
(ג)
וּלְאַמְנוֹן היה רֵעַ -חבר ואוהב וּשְׁמוֹ היה יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד, וְיוֹנָדָב הזה היה אִישׁ חָכָם מְאֹד למצוא תחבולות לרשעה:
וּלְאַמְנוֹן היה רֵעַ -חבר ואוהב
[18]
וּשְׁמוֹ היה יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד, וְיוֹנָדָב הזה היה אִישׁ חָכָם מְאֹד למצוא תחבולות
[19]
לרשעה;
[20]
(ד)
וַיֹּאמֶר לוֹ יונדב מַדּוּעַ אַתָּה נראה כָּכָה דַּל -כחוש חלוש ורזה בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר -בכל בוקר ובוקר? הלא זה בלתי ראוי לבן המלך שראוי שיהיה תמיד שמח ונעלז, נראה כי בלילה לא נח לבך הֲלוֹא תַּגִּיד לִי מה פשר הדבר? וכך היה שואל אותו מידי בוקר, וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי המותרת לי אֲנִי אֹהֵב ועליה אני חושב בלילות ולכן נגזלת שנתי:
וַיֹּאמֶר לוֹ יונדב מַדּוּעַ אַתָּה נראה
[21]
כָּכָה דַּל -כחוש
[22]
חלוש
[23]
ורזה
[24]
בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר -בכל בוקר ובוקר?
[25]
הלא זה בלתי ראוי לבן המלך שראוי שיהיה תמיד שמח ונעלז
[26]
, נראה כי בלילה לא נח לבך
[27]
הֲלוֹא תַּגִּיד לִי מה פשר הדבר? וכך היה שואל אותו מידי בוקר
[28]
, וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי המותרת לי
[29]
אֲנִי אֹהֵב ועליה אני חושב בלילות ולכן נגזלת שנתי;
[30]
(ה)
ויונדב, נתן לו תחבולה איך יעשה כדי שתבוא תמר לביתו למרות שלא היתה יוצאת מביתה, וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל -והראה עצמך כאילו אתה חולה וּבָא -ויבוא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ -לבקר אותך, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי -ותאכילני לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה -הסעודה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה בהכנתו של המאכל ואהיה תאב לו וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ:
ויונדב, נתן לו תחבולה איך יעשה כדי שתבוא תמר לביתו למרות שלא היתה יוצאת מביתה
[31]
, וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל -והראה עצמך כאילו אתה חולה
[32]
וּבָא -ויבוא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ -לבקר אותך
[33]
, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי -ותאכילני
[34]
לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה -הסעודה
[35]
לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה בהכנתו של המאכל ואהיה תאב לו
[36]
וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ;
[37]
(ו)
וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל -ועשה עצמו חולה וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ -לבקרו וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב -ותחלוט לְעֵינַי -לפני שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה -ואוכל מעט מִיָּדָהּ, ודוד המלך אשר חשב כי היה תאב ללביבות של תמר, ושרצה לוודא שהיא עושה אותן בעצמה, ביקש להביא אותה:
וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל -ועשה עצמו חולה
[38]
וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ -לבקרו
[39]
וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי
[40]
וּתְלַבֵּב -ותחלוט
[41]
לְעֵינַי -לפני
[42]
שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה -ואוכל
[43]
מעט
[44]
מִיָּדָהּ, ודוד המלך אשר חשב כי היה תאב ללביבות של תמר, ושרצה לוודא שהיא עושה אותן בעצמה, ביקש להביא אותה;
[45]
(ז)
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לה לְכִי נָא אל בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי והכיני לוֹ הַבִּרְיָה -את המאכל:
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לה לְכִי נָא אל בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי והכיני לוֹ הַבִּרְיָה -את המאכל;
[46]
(ח)
וַתֵּלֶךְ תָּמָר אל בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא היה שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק -העיסה וַתָּלָשׁ (ותלוש כתיב) וַתְּלַבֵּב -ותחלוט, סולת מורבכת במים רותחין תחלה, ואחר כך בשמן, וזאת עשתה לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל -וטיגנה שוב על המחבת אֶת הַלְּבִבוֹת בשמן:
וַתֵּלֶךְ תָּמָר אל בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא היה שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק -העיסה
[47]
וַתָּלָשׁ (ותלוש כתיב) וַתְּלַבֵּב -ותחלוט, סולת מורבכת במים רותחין תחלה, ואחר כך בשמן
[48]
, וזאת עשתה לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל -וטיגנה
[49]
שוב על המחבת
[50]
אֶת הַלְּבִבוֹת בשמן;
[51]
(ט)
וַתִּקַּח תמר אֶת הַמַּשְׂרֵת -המחבת וַתִּצֹק -ויצקה לְפָנָיו על הקערה את הלביבות עם השמן וַיְמָאֵן -וסירב לֶאֱכוֹל כי רצה לאכול מידה, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ -את כל האנשים מֵעָלַי -מאצלי וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ -כל האנשים מֵעָלָיו -מאצלו:
וַתִּקַּח תמר אֶת הַמַּשְׂרֵת -המחבת
[52]
וַתִּצֹק -ויצקה
[53]
לְפָנָיו על הקערה את הלביבות עם השמן
[54]
וַיְמָאֵן -וסירב לֶאֱכוֹל כי רצה לאכול מידה, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ -את כל האנשים מֵעָלַי -מאצלי
[55]
וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ -כל האנשים מֵעָלָיו -מאצלו;
(י)
וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה -את האוכל הַחֶדֶר -לחדר (בו שכב) וְאֶבְרֶה -ואוכל מִיָּדֵךְ דוקא, וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא אותן לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה -אל חדר משכבו:
וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה -את האוכל הַחֶדֶר -לחדר (בו שכב
[56]
) וְאֶבְרֶה -ואוכל מִיָּדֵךְ דוקא
[57]
, וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא אותן
[58]
לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה -אל חדר משכבו;
(יא)
וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו את הלביבות לֶאֱכֹל, וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי:
וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו את הלביבות
[59]
לֶאֱכֹל, וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי;
(יב)
וַתֹּאמֶר לוֹ אַל תעשה כזאת, הלא אָחִי אתה! אַל תְּעַנֵּנִי -תענה אותי באונס כִּי על אף שאין כאן איסור ערוות אח לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל לאנוס את הבתולות, ולכן אַל תַּעֲשֵׂה גם אתה אֶת הַנְּבָלָה המגונה והמכוערת הַזֹּאת כי מצד המעשה עצמו לא ייעשה כן:
וַתֹּאמֶר לוֹ אַל תעשה כזאת, הלא אָחִי אתה
[60]
! אַל תְּעַנֵּנִי -תענה אותי
[61]
באונס
[62]
כִּי על אף שאין כאן איסור ערוות אח
[63]
לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל לאנוס את הבתולות
[64]
, ולכן אַל תַּעֲשֵׂה גם אתה אֶת הַנְּבָלָה המגונה והמכוערת
[65]
הַזֹּאת כי מצד המעשה עצמו לא ייעשה כן;
[66]
(יג)
וַאֲנִי מצד כבודי, על אף שהמעשה הוא באונס, לחרפה ייחשב לי וְאָנָה -ולהיכן אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי להסתירה מבני אדם? וְמצד כבודך אף אַתָּה תִּהְיֶה נחשב כְּאַחַד הַנְּבָלִים -הפחותים ושפלים בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה הואיל ואתה חפץ בי דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ מלהיות לך לאשה, ותוכל לישא אותי בדרך היתר:
וַאֲנִי מצד כבודי
[67]
, על אף שהמעשה הוא באונס, לחרפה ייחשב לי
[68]
וְאָנָה -ולהיכן
[69]
אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי להסתירה מבני אדם?
[70]
וְמצד כבודך
[71]
אף
[72]
אַתָּה תִּהְיֶה נחשב
[73]
כְּאַחַד הַנְּבָלִים -הפחותים ושפלים
[74]
בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה הואיל ואתה חפץ בי
[75]
דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ מלהיות לך לאשה
[76]
, ותוכל לישא אותי בדרך היתר;
[77]
(יד)
וְלֹא אָבָה -רצה אמנון לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ לקחת אותה לאשה, שלא היה חפץ בה כי אם לשכב עמה למלאות תאותו, ולמרות שהיא השתדלה בכל כוחה להנצל ממנו וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה -ונתגבר עליה וַיְעַנֶּהָ -ואנסה, תחילה שלא כדרכה לבל תאבד בתוליה, וכשלא שקט רוחו וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ:
וְלֹא אָבָה -רצה אמנון לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ לקחת אותה לאשה, שלא היה חפץ בה כי אם לשכב עמה למלאות תאותו
[78]
, ולמרות שהיא השתדלה בכל כוחה להנצל ממנו
[79]
וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה -ונתגבר עליה
[80]
וַיְעַנֶּהָ -ואנסה
[81]
, תחילה שלא כדרכה לבל תאבד בתוליה, וכשלא שקט רוחו
[82]
וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ;
(טו)
ומאחר ואהבתו לא היתה אהבה עצמיית אלא קשורה לתאוותו, מיד כשנכבה רשף התאוה חלפה האהבה וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד עד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ, ומה' היתה זאת לגלות חרפתו בקהל רב, שישנא אותו אבשלום יותר ויבקש להמיתו, וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן בבוז קוּמִי לֵכִי ולא רצה שתשב עוד בביתו:
ומאחר ואהבתו לא היתה אהבה עצמיית אלא קשורה לתאוותו, מיד כשנכבה רשף התאוה חלפה האהבה
[83]
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד
[84]
עד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ, ומה' היתה זאת לגלות חרפתו בקהל רב
[85]
, שישנא אותו אבשלום יותר ויבקש להמיתו
[86]
, וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן בבוז
[87]
קוּמִי לֵכִי ולא רצה שתשב עוד בביתו;
[88]
(טז)
וכדי לכסות על קלונה, תמר רצתה שישאנה לאישה כדין מאנס את הבתולה, וַתֹּאמֶר לוֹ אַל תעשה אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לשלחני מביתך, שהיא רעה גדולה ומבזה יותר מֵהרעה הָאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי ועניתני, כי אותה עשית בסתר וזאת בגלוי, ועוד כעת תוסיף רעה ממנה לְשַׁלְּחֵנִי מביתך יחידה בעצם היום באופן שכולם ירגישו בדבר, וְמשנאתו אותה לֹא אָבָה -רצה אמנון לִשְׁמֹעַ לָהּ:
וכדי לכסות על קלונה
[89]
, תמר רצתה שישאנה לאישה כדין מאנס את הבתולה
[90]
, וַתֹּאמֶר לוֹ אַל
[91]
תעשה
[92]
אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לשלחני מביתך, שהיא רעה גדולה ומבזה יותר
[93]
מֵהרעה הָאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי ועניתני, כי אותה עשית בסתר וזאת בגלוי
[94]
, ועוד כעת תוסיף רעה ממנה
[95]
לְשַׁלְּחֵנִי מביתך יחידה בעצם היום באופן שכולם ירגישו בדבר
[96]
, וְמשנאתו אותה
[97]
לֹא אָבָה -רצה אמנון לִשְׁמֹעַ לָהּ;
[98]
(יז)
וַיִּקְרָא אמנון אֶת לְנַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ שהיה מחוץ לבית וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה מהבית, וּלאחר שתצא, נְעֹל -סגור במנעול את הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ:
וַיִּקְרָא אמנון אֶת לְנַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ שהיה מחוץ לבית
[99]
וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא
[100]
אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה מהבית
[101]
, וּלאחר שתצא, נְעֹל -סגור במנעול
[102]
את הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ;
(יח)
וְכאשר הוציאה החוצה, היה עָלֶיהָ רק כְּתֹנֶת פַּסִּים עשויה מצבעים מתחלפים, שהיה הלבוש הפנימי שלבשו בנות המלך הבתולות כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ -היו נוהגות ללבוש בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת כתונת פסים מתחת לַמְעִילִים, וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ של אמנון הַחוּץ -החוצה, רק עם כתונת הפסים, כשהיא מופשטת ממעיל ובזויה מכבודה, ודחופה כאחת הקדשות, וְלאחר שהוציאה נָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ כמצוות אדונו אמנון:
וְכאשר הוציאה החוצה, היה עָלֶיהָ רק כְּתֹנֶת פַּסִּים עשויה מצבעים מתחלפים
[103]
, שהיה הלבוש הפנימי שלבשו בנות המלך הבתולות
[104]
כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ -היו נוהגות ללבוש
[105]
בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת כתונת פסים מתחת
[106]
לַמְעִילִים, וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ של אמנון הַחוּץ -החוצה, רק עם כתונת הפסים, כשהיא מופשטת ממעיל ובזויה מכבודה, ודחופה כאחת הקדשות
[107]
, וְלאחר שהוציאה נָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ כמצוות אדונו אמנון;
(יט)
וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר וזרקה אותו עַל רֹאשָׁהּ וּכמו כן, את כְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ היא קָרָעָה, וַתָּשֶׂם תמר יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ -והיתה הולכת וְזָעָקָה -וזועקת כדרך האנשים בצער כדי שתתגלה רעתו בקהל וכל השומע ידע כי אנוסה היתה:
וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר וזרקה אותו
[108]
עַל רֹאשָׁהּ וּכמו כן, את כְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ היא קָרָעָה, וַתָּשֶׂם תמר יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ -והיתה הולכת
[109]
וְזָעָקָה -וזועקת
[110]
כדרך האנשים בצער
[111]
כדי שתתגלה רעתו בקהל וכל השומע ידע כי אנוסה היתה;
[112]
(כ)
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן -האם אמנון אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ? וְעַתָּה אֲחוֹתִי הואיל וכבר נעשה המעשה הַחֲרִישִׁי -שתקי, שאין ראוי לפרסם גנותו, ואל תבזי אותו כי הלא אָחִיךְ הוּא וראוי לך לחוס על כבודו, ועתה אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ -תשימי לב ואל תצטערי לַדָּבָר בעבור המעשה הַזֶּה, ולמרות שהיה דרכה לטייל תמיד, ולשמוח ולגיל כבנות המלך הבתולות, וַתֵּשֶׁב -ישבה תָּמָר עצובה וְשֹׁמֵמָה -וכאובה ומצטערת מאוד בְּבֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, שמרוב בושה ודאגה נשארה שם ללא חברה, וגם זה היתה סיבה מאת ה' להריגת אמנון, שהיה אבשלום יוצא ורואה אותה, נכנס ורואה בחרפתה:
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן -האם אמנון
[113]
אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ?
[114]
וְעַתָּה אֲחוֹתִי הואיל וכבר נעשה המעשה
[115]
הַחֲרִישִׁי -שתקי
[116]
, שאין ראוי לפרסם גנותו
[117]
, ואל תבזי אותו כי הלא
[118]
אָחִיךְ הוּא וראוי לך לחוס על כבודו
[119]
, ועתה אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ -תשימי לב
[120]
ואל תצטערי
[121]
לַדָּבָר בעבור המעשה
[122]
הַזֶּה, ולמרות שהיה דרכה לטייל תמיד, ולשמוח ולגיל כבנות המלך הבתולות
[123]
, וַתֵּשֶׁב -ישבה תָּמָר עצובה
[124]
וְשֹׁמֵמָה -וכאובה ומצטערת מאוד
[125]
בְּבֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, שמרוב בושה ודאגה נשארה שם ללא חברה
[126]
, וגם זה היתה סיבה מאת ה' להריגת אמנון, שהיה אבשלום יוצא ורואה אותה, נכנס ורואה בחרפתה;
[127]
(כא)
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד שהבין כי הוא חלק מהעונש אשר ניבא לו נתן הנביא "ואת הכבשה ישלם ארבעתים", וכן היה בצער על כי הוא זה ששלח את תמר אצל אמנון, וגם חרה לו מבעלי לשוה"ר שיזכרו את עניין בת שבע, אולם לא הוכיח את אמנון על כך, וזה עורר את שנאת אבשלום:
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד שהבין כי הוא חלק מהעונש אשר ניבא לו נתן הנביא "ואת הכבשה ישלם ארבעתים", וכן היה בצער על כי הוא זה ששלח את תמר אצל אמנון, וגם חרה לו מבעלי לשוה"ר שיזכרו את עניין בת שבע
[128]
, אולם לא הוכיח את אמנון על כך, וזה עורר את שנאת אבשלום;
[129]
(כב)
וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב -בין דבר רע, בין דבר טוב שלא יביאו הדיבורים לכך שיפייסו אמנון, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ, ושמר את האיבה בליבו להינקם בו לעת מצוא, ובכדי שלא ירגיש בדבר, לא דיבר עימו מאומה, וזה היה גם כן סיבה שלא נזהר אמנון ממנו לאחר שאין דובר אליו דבר, לא דוד ולא אבשלום, ושכח את אשר עשה:
וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב -בין דבר רע, בין דבר טוב
[130]
שלא יביאו הדיבורים לכך שיפייסו אמנון
[131]
, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ, ושמר את האיבה בליבו להינקם בו לעת מצוא, ובכדי שלא ירגיש בדבר, לא דיבר עימו מאומה
[132]
, וזה היה גם כן סיבה שלא נזהר אמנון ממנו לאחר שאין דובר אליו דבר, לא דוד ולא אבשלום, ושכח את אשר עשה;
[133]
(כג)
ולמרות שלא נזהר ממש, כן נשמר אמנון מאבשלום, והוצרך להחניפו שנתיים ימים באופן שיחשוב אמנון כי כבר עברה שנאתו, ונשכח הדבר מליבו כדי שיבטח בו וילך עמו. וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים -לאחר שנתיים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים את הצאן לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם -סמוך לנחלת אֶפְרָיִם והיה מדרכם לעשות משתה ושמחה בגזוז צאנם, וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ והזמינם למשתה:
ולמרות שלא נזהר ממש, כן נשמר אמנון מאבשלום, והוצרך להחניפו שנתיים ימים באופן שיחשוב אמנון כי כבר עברה שנאתו, ונשכח הדבר מליבו כדי שיבטח בו וילך עמו
[134]
. וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים -לאחר שנתיים
[135]
וַיִּהְיוּ גֹזְזִים את הצאן
[136]
לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם -סמוך לנחלת
[137]
אֶפְרָיִם והיה מדרכם לעשות משתה ושמחה בגזוז צאנם
[138]
, וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ והזמינם למשתה;
(כד)
וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם בתחבולה אֶל דוד הַמֶּלֶךְ אביו, וַיֹּאמֶר לו אבשלום, הִנֵּה נָא גֹזְזִים את הצאן לְעַבְדֶּךָ בבעל חצור, יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו לשמוח עִם עַבְדֶּךָ אבשלום, והיה זה מתחבולת אבשלום שביקש מהמלך שילך הוא ועבדיו עימו, כי ידע שזה דבר בלתי ראוי שיתרצה בו המלך, וביקש זאת כדי להסיר ספק מלבו של אביו כדי שיבטח בְּטוּב כוונתו ויתרצה לשלוח את אמנון עמו, מבלי שישים לב לשנאה המתבקשת של אבשלום לאמנון, על דבר תמר אחותו:
וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם בתחבולה
[139]
אֶל דוד הַמֶּלֶךְ אביו, וַיֹּאמֶר לו אבשלום, הִנֵּה נָא גֹזְזִים את הצאן לְעַבְדֶּךָ בבעל חצור, יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו לשמוח
[140]
עִם עַבְדֶּךָ אבשלום
[141]
, והיה זה מתחבולת אבשלום שביקש מהמלך שילך הוא ועבדיו עימו, כי ידע שזה דבר בלתי ראוי שיתרצה בו המלך, וביקש זאת כדי להסיר ספק מלבו של אביו כדי שיבטח בְּטוּב כוונתו
[142]
ויתרצה לשלוח את אמנון עמו, מבלי שישים לב לשנאה המתבקשת של אבשלום לאמנון, על דבר תמר אחותו;
[143]
(כה)
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל -לא בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ עמך וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ, כי כאשר כולנו נלך יהיה לך לעול כבד וטרחה מרובה, וַיִּפְרָץ -והפציר בּוֹ אבשלום וְאולם לֹא אָבָה -רצה דוד לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ דוד על נדיבותו:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל -לא בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ עמך וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ, כי כאשר כולנו נלך יהיה לך לעול כבד וטרחה מרובה
[144]
, וַיִּפְרָץ -והפציר
[145]
בּוֹ אבשלום וְאולם לֹא אָבָה -רצה דוד לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ דוד על נדיבותו;
[146]
(כו)
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם ואם לא יכול אתה ללכת וָלֹא יֵלֶךְ נָא -יתן בבקשה המלך שילך אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי שהוא הבכור ועומד במקום המלך, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה שֶׁיֵלֵךְ עִמָּךְ ויכביד עליך?:
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם ואם לא יכול אתה ללכת
[147]
וָלֹא יֵלֶךְ נָא -יתן בבקשה המלך שילך
[148]
אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי שהוא הבכור ועומד במקום המלך
[149]
, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה שֶׁיֵלֵךְ עִמָּךְ ויכביד עליך?;
[150]
(כז)
וַיִּפְרָץ -והפציר בּוֹ אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשְׁלַח דוד אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לשמוח שם עם אבשלום, ומאת ה' היתה זאת שאיש חכם כדוד המלך ע"ה חזר בו והאמינו ולא נזהר בדבר למרות שאבשלום לא דיבר עם אמנון שנתיים:
וַיִּפְרָץ -והפציר
[151]
בּוֹ אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשְׁלַח דוד אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לשמוח שם עם אבשלום
[152]
, ומאת ה' היתה זאת שאיש חכם כדוד המלך ע"ה חזר בו והאמינו ולא נזהר בדבר למרות שאבשלום לא דיבר עם אמנון שנתיים;
[153]
(כח)
וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר -ואמר להם רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן ואז לא יהיה נשמר וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן! וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ וְאַל תִּירָאוּ -ואל תפחדו לומר איך נשלח ידינו בבן המלך, כי אינכם עושים זה מעצמכם, הֲלוֹא תתחזקו כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם ולא תענשו אתם כי עשיתם על פי פקודתי ומידי יבוקש דמו, ואם יעמוד אמנון על נפשו חִזְקוּ -תתחזקו עליו וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל לעשות מצות אדוניכם:
וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר -ואמר להם רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן ואז לא יהיה נשמר
[154]
וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן! וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ וְאַל תִּירָאוּ -ואל תפחדו לומר איך נשלח ידינו בבן המלך, כי אינכם עושים זה מעצמכם
[155]
, הֲלוֹא תתחזקו
[156]
כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם ולא תענשו אתם כי עשיתם על פי פקודתי
[157]
ומידי יבוקש דמו
[158]
, ואם יעמוד אמנון על נפשו
[159]
חִזְקוּ -תתחזקו עליו וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל לעשות מצות אדוניכם;
[160]
(כט)
וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם והרגו את אמנון, וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ הוא הבא מן הסוס והחמור וַיָּנֻסוּ, כי חשבו שהיתה כוונת אבשלום להמית את כולם:
וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם והרגו את אמנון, וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ הוא הבא מן הסוס והחמור
[161]
וַיָּנֻסוּ, כי חשבו שהיתה כוונת אבשלום להמית את כולם;
[162]
(ל)
וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ ועדיין לא הגיעו לעיר וְהַשְּׁמֻעָה שהיתה שמועת שקר בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר: הִכָּה -הרג אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד:
וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ ועדיין לא הגיעו לעיר
[163]
וְהַשְּׁמֻעָה שהיתה שמועת שקר
[164]
בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר: הִכָּה -הרג אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד;
(לא)
וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה, וְכָל עֲבָדָיו היו נִצָּבִים -עומדים על ידו קְרֻעֵי בְגָדִים, ויונדב בן שמעה אחי דוד שהיה שם עם המלך, בהיותו יועץ הבליעל אשר יעץ לאמנון, הבין את אמיתת הדבר:
וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה, וְכָל עֲבָדָיו היו נִצָּבִים -עומדים על ידו קְרֻעֵי בְגָדִים, ויונדב בן שמעה אחי דוד שהיה שם עם המלך, בהיותו יועץ הבליעל אשר יעץ לאמנון, הבין את אמיתת הדבר;
[165]
(לב)
וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר -אל יחשוב אֲדֹנִי כי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כדי להכרית את זרע המלך, לא כן, אלא כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת, ולא בגלל ענייני ירושת המלוכה כִּי עַל פִּי ציוויו של אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה הריגת אמנון שׂוּמָה (שימה כתיב) -נישומת על עבדיו מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אמנון אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ של אבשלום:
וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר -אל יחשוב
[166]
אֲדֹנִי כי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כדי להכרית את זרע המלך
[167]
, לא כן, אלא כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת, ולא בגלל ענייני ירושת המלוכה
[168]
כִּי עַל פִּי ציוויו של
[169]
אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה הריגת אמנון
[170]
שׂוּמָה (שימה כתיב) -נישומת על עבדיו
[171]
מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אמנון אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ של אבשלום;
(לג)
וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ על דָּבָר השמועה לֵאמֹר -האומרת כי כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כי לא כן הדבר כִּי (אם כתיב ולא קרי) רק אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת:
וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ על דָּבָר השמועה
[172]
לֵאמֹר -האומרת כי
[173]
כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כי לא כן הדבר
[174]
כִּי (אם כתיב ולא קרי) רק אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת;
(לד)
ועל ידי השמועה הזאת שהיה המלך טרוד ומצפה לדעת את שלום בני המלך, לא שם על ליבו לשלוח לרדוף ולהשיג את אבשלום, ועל ידי כן וַיִּבְרַח -ברח אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה -התצפיתן אֶת עֵינָיו (עינו כתיב) וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב ואלו היו בני המלך ושאר העם שנסו ובאו לירושלים הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ עקלתון (מפותלת), מן הפחד שהיה להם שלא ירדוף אבשלום אחריהם ויהרגם, ובאו לעיר אַחֲרָיו מִצַּד -מצידו האחורי של הָהָר:
ועל ידי השמועה הזאת שהיה המלך טרוד ומצפה לדעת את שלום בני המלך, לא שם על ליבו לשלוח לרדוף ולהשיג את אבשלום, ועל ידי כן
[175]
וַיִּבְרַח -ברח אַבְשָׁלוֹם, וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה -התצפיתן
[176]
אֶת עֵינָיו (עינו כתיב) וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב ואלו היו בני המלך ושאר העם שנסו ובאו לירושלים
[177]
הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ עקלתון (מפותלת), מן הפחד שהיה להם שלא ירדוף אבשלום אחריהם ויהרגם
[178]
, ובאו לעיר
[179]
אַחֲרָיו מִצַּד -מצידו האחורי של
[180]
הָהָר;
(לה)
והצופה עדכן את יונדב על מה שהוא ראה, וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ והיה אם כן כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה שאמנון לבדו מת, ושהיתה הריגתו על עניין תמר:
והצופה עדכן את יונדב על מה שהוא ראה
[181]
, וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ והיה אם כן
[182]
כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה שאמנון לבדו מת
[183]
, ושהיתה הריגתו על עניין תמר;
[184]
(לו)
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה כן היה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הצטרפו אליו וּּבָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד:
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה כן היה
[185]
בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הצטרפו אליו וּּבָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד;
(לז)
וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד (עמיחור כתיב) מֶלֶךְ גְּשׁוּר שהיה אבי אמו, וַיִּתְאַבֵּל דוד עַל בְּנוֹ אמנון כָּל הַיָּמִים במשך שלוש שנים בהן היה אבשלום אצל תלמי, ומדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו חגים ומועדים לא היה נמלט יום שדוד לא התאבל בו על אמנון בנו, במיוחד לאור העובדה כי היה אמור להיות יורש המלכות ונהרג על ידי אחיו:
וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד (עמיחור כתיב) מֶלֶךְ גְּשׁוּר שהיה אבי אמו
[186]
, וַיִּתְאַבֵּל דוד עַל בְּנוֹ אמנון כָּל הַיָּמִים במשך שלוש שנים בהן היה אבשלום אצל תלמי
[187]
, ומדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו חגים ומועדים לא היה נמלט יום שדוד לא התאבל בו על אמנון בנו, במיוחד לאור העובדה כי היה אמור להיות יורש המלכות ונהרג על ידי אחיו;
[188]
(לח)
וְאַבְשָׁלוֹם אשר בתחילה בָּרַח וַיֵּלֶךְ -והלך למלך גְּשׁוּר זקנו, היה הולך עימו בכל אשר התהלך, ואולם משראה שדוד התאבל על אמנון בנו כל הימים האלה שהם שלש שנים, ירא אבשלום פן ישלח אחריו וישיגהו בדרכו, ולכן נסגר בתוך חומותיה של העיר גשור, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים:
וְאַבְשָׁלוֹם אשר בתחילה בָּרַח וַיֵּלֶךְ -והלך למלך גְּשׁוּר זקנו, היה הולך עימו בכל אשר התהלך, ואולם משראה שדוד התאבל על אמנון בנו כל הימים האלה שהם שלש שנים, ירא אבשלום פן ישלח אחריו וישיגהו בדרכו, ולכן נסגר בתוך חומותיה של העיר גשור
[189]
, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים;
(לט)
לאחר שעברו שלוש שנים וַתְּכַל -והפסיקה נפש דָּוִד הַמֶּלֶךְ לרצות לָצֵאת אֶל -נגד אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם -קיבל תנחומין עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת:
לאחר שעברו שלוש שנים וַתְּכַל -והפסיקה נפש
[190]
דָּוִד הַמֶּלֶךְ לרצות לָצֵאת אֶל -נגד אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם -קיבל תנחומין
[191]
עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת;