/ יהושע פרק ב'

פסוקים

יהושע פרק ב'

(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ לְבֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב, וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: וַיִּשְׁלַח [1] יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שהיה בגבול הארץ [2] שְׁנַיִם -שני אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים , וְיִרְאוּ את ערוות הארץ מהיכן נוח לכובשה [3] חֶרֶשׁ -אשר נצטוו ללכת בשתיקה ולהתנהג כחרשים [4] לֵאמֹר -וכך אמר להם יהושע [5] לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ שהיא הכי קשה לכיבוש לפי שהיא יושבת על הגבול [6] וַיֵּלְכוּ המרגלים, וַיָּבֹאוּ לְבֵּית אִשָּׁה זוֹנָה [7] וּשְׁמָהּ רָחָב, וַיִּשְׁכְּבוּ המרגלים שָׁמָּה: [8]
(ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: והיות וביתה היה מקום אליו הגיעו אנשים [9] , נודע על דבר ביאתם [10] , וכיוון שבאו בלילה שלא כדרך עוברי דרך, הבינו כי הם מרגלים מישראל [11] וַיֵּאָמַר -ונאמר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה לעיר הזאת [12] הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כדי לַחְפֹּר -לרגל [13] אֶת הָאָרֶץ:
(ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ,: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ שליחים [14] אֶל רָחָב לֵאמֹר לה, הוֹצִיאִי את הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים -אשר באו לביתך, בין אם יגידו לך שבאו [15] אֵלַיִךְ לדבר עבירה, ובין אם יגידו לך [16] אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ להתארח, אל תאמיני לדבריהם [17] כִּי האמת היא שלא לזה ולא לזה באו, אלא [18] לַחְפֹּר -לרגל [19] אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ, ואל תרחמי עליהם בחושבך שבאו בצל קורתך, כי הם מבקשים להרוג אותך ואת כל אנשי העיר: [20]
(ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: וטרם באו אליה שליחי המלך, הרגישה רחב שנודע הדבר [21] וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וכיוון שיותר קל להסתיר אחד אחד, לקחה כל אחד בנפרד [22] וַתִּצְפְּנוֹ -והסתירה כל אחד ואחד בפני עצמו [23] וַתֹּאמֶר רחב לשליחים כֵּן -אכן כדבריכם [24] בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים עליהם שאלתם [25] ומיד בבואם חקרו כדרך מרגלים [26] וְלֹא יָדַעְתִּי בעת בואם [27] מֵאַיִן -מאיזה מקום [28] הֵמָּה -הם, וגם לא סיפרו לי מאין באו: [29]
(ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: והמשיכה רחב בדבריה לשליחים ואמרה להם, וַיְהִי כש הַשַּׁעַר עמד [30] לִסְגּוֹר -להיסגר [31] בַּחֹשֶׁךְ -כאשר החשיך היום [32] וְהָאֲנָשִׁים הללו יָצָאוּ בחושך ואפילה ולא הוליכו אבוקה בידיהם, כי נסו ונמלטו [33] לֹא יָדַעְתִּי אָנָה -לאיזה מקום [34] הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים , וכפי שהעלימו את המקום שמשם באו, כך העלימו את המקום שאליו הלכו, וכל אלו סימנים מובהקים שהם מרגלים, ולכן [35] רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם ואל תתעצלו [36] כִּי תַשִּׂיגוּם -תשיגו אותם, כיוון שלא הספיקו עדיין להתרחק הרבה [37] היות ולא מזמן יצאו: [38]
(ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה - וַתִּטְמְנֵם - בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: וְהִיא , לאחר שעל ידי חכמתה פטרה את השלוחים מביתה, מחשש פן ישובו לבקשם שנית [39] הֶעֱלָתַם -העלתה אותם הַגָּגָה - אל הגג, וַתִּטְמְנֵם - והטמינה אותם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ שהם עדיין בתוך גבעוליהם [40] והם הקנים של פשתן [41] הָעֲרֻכוֹת -אשר היו ערוכות וסדורות [42] לָהּ עַל הַגָּג לייבוש [43] , והטמינה את המרגלים שם כדי שלא ירגישו שיש מישהו טמון שם: [44]
(ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן, עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: וְהָאֲנָשִׁים שהיו סבורים שהמרגלים חזרו לאחוריהם אל ערבות מואב [45] רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן, עַל -עד [46] הַמַּעְבְּרוֹת -מקום מעבר הירדן [47] וְ את הַשַּׁעַר סָגָרוּ השוערים [48] אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר -אשר [49] יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם שכן רצו לחפש אותם עוד בעיר וסגרו את השער [50] כדי שאם עדיין לא יצאו המרגלים מן העיר לא יוכלו לצאת משם: [51]
(ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן -עדיין לא ישנו [52] וְהִיא -רחב עָלְתָה עֲלֵיהֶם -אליהם [53] עַל הַגָּג שם היו טמונים תחת הפשתים, להסיר המכסה ולדבר עמם: [54]
(ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ - כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,: וַתֹּאמֶר רחב אֶל הָאֲנָשִׁים המרגלים, יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ מפני גדולתכם ורוממותכם [55] וְכִי נָמֹגוּ - נמסו [56] כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, לפי שיודעים שישראל לא יכבשו את הארץ וישאירו אותם למס ועבדום, אלא יחרימום ולא יחיו כל נשמה: [57]
(י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ - יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר - עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ - ייבש [58] יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם , והאל העושה עמכם כפלא הזה אין ספק שיתן לכם את הארץ [59] וַאֲשֶׁר - וכן שמענו את אשר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם [60] אוֹתָם ולא החייתם כל נשמה: [61]
(יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וְלֹא קָמָה - עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת,: וַנִּשְׁמַע אז על כך [62] וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וְ כעת ששמענו כי קרבתם אל גבולנו, במקום להתחזק למלחמה נגדכם [63] לֹא קָמָה - נשארה [64] עוֹד רוּחַ [65] בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם [66] , ואולם לא בגללכם אנו יראים, אלא [67] משום שיודעים אנו [68] כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, והיכולת בידו לגבור על כולם [69] , ומי אם כן ילחם וינצח את האלהים האדירים האלה?!: [70]
(יב) וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּיהוָה - כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: וְעַתָּה הואיל והדבר ברור [71] כי אחר שתעברו את הירדן לא תְּחַיּוּ כל נשמה [72] הִשָּׁבְעוּ נָא לִי שבועה חמורה [73] בַּיהוָה - בשם המפורש [74] , בטרם תעברו את הירדן [75] לחוס עלי ועל משפחתי, כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד שכן עדיין לא עשיתם לי אתם שום טובה, ולכן מה שסייעתי לכם הינו בגדר חסד [76] וַעֲשִׂיתֶם -ותעשו גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד מבלי הקדמת טובה מהם [77] וּנְתַתֶּם -ותתנו לִי אוֹת אֱמֶת -סימן אמיתי [78] אותו אעשה [79] שכאשר יראו אותו ישראל בבואם לכאן יבינו ממנו לא לשלוח בנו יד [80] , ותקיימו הבטחתכם: [81]
(יג) וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי (אחותי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי (אחותי כתיב) וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם ולא תהרגו אותם [82] וְ גם [83] הִצַּלְתֶּם -שתצילו [84] אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת ותגנו עלינו שלא נהרג ע"י אחרים: [85]
(יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים, נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת, אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה, וְהָיָה בְּתֵת יְהוָה לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: והם השיבו לה ששאלה מעט, כי הם יעשו הרבה יותר ממה ששאלה [86] וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים, אם מישהו ירצה לשלוח בכם יד אזי בכדי להציל אתכם [87] , את נַפְשֵׁנוּ אנו נמסור [88] תַחְתֵּיכֶם -במקומכם לָמוּת, אִם -וזאת בתנאי [89] שֶׁ לֹא תַגִּידוּ את ובית אביך [90] אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה, הוא האות שנמסור לך כפי שביקשת, כי אם תגלי את האות הרבה אנשים יעשו אותו כדי להציל את עצמם [91] , ואנחנו נטעה בעניין [92] ואם אכן תשמרי את הסוד הזה וְהָיָה בְּתֵת -כאשר יתן [93] יְהוָה לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְעָשִׂינוּ -נעשה [94] עִמָּךְ חֶסֶד שניתן לכם מתנות רבות וכבוד [95] וֶאֱמֶת -שנחיה אתכם [96] מבלי לבקש גמול: [97]
(טו) וַתּוֹרִדֵם - בַּחֶבֶל בְּעַד - הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: וכיוון ששערי העיר נסגרו [98] ולא יכלו המרגלים לצאת משם, וַתּוֹרִדֵם - הורידה אותם רחב בַּחֶבֶל בְּעַד - דרך הַחַלּוֹן של ביתה [99] כִּי בֵיתָהּ היה בְּקִיר -בכותל [100] הַחוֹמָה באופן שפני החלון היו אל מחוץ לחומה [101] , וכך יכלו המרגלים לצאת מן העיר אפילו ששערי העיר נסגרו [102] וּבַחוֹמָה עצמה [103] הִיא יוֹשָׁבֶת -התגוררה [104] בקביעות: [105]
(טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ, פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם - שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים, וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם: וַתֹּאמֶר לָהֶם רחב, הָהָרָה -אל ההר לֵּכוּ, פֶּן -שמא [106] כאשר תלכו עתה לדרכיכם [107] יִפְגְּעוּ -יפגשו [108] בָכֶם הָרֹדְפִים בשובם [109] וְנַחְבֵּתֶם - ותתחבאו [110] שָׁמָּה בהר [111] שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב -שישובו [112] הָרֹדְפִים, כי מיריחו ועד הירדן מהלך יום אחד או מעט יותר, ובין הליכתם ושובם וחיפוש בכל הדרך יעברו שלושה ימים [113] וְאַחַר שלושה ימים תֵּלְכוּ בדרך הישרה [114] לְדַרְכְּכֶם לשלום בלי ספק: [115]
(יז) וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים, נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים, רוצים להיות [116] נְקִיִּם [117] אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה -הזאת אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ [118] שלא תהיה לנו למכשול [119] , וכיוון ששבועתנו היא על תנאי שתקיימי את האות שניתן לך [120] , אנחנו צריכים לסדר את העניין באופן שלא ניכשל בעוון ביטול שבועה, והנה אנחנו נותנים לך אות אמת, ונפרש את הדבר היטב: [121]
(יח) הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ, אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה, תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ, ובעת שנבוא [122] אֶת תִּקְוַת -החבל [123] חוּט -העשוי מחוטי [124] הַשָּׁנִי בצבע אדום [125] הַזֶּה, הוא החבל אשר הורדת אותנו בו [126] תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ -דרכו, וזה יהיה לנו לאות וסימן [127] כי מי שיהיה בתוך בית זה לא נפגע בו, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי -תכניסי [128] אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה וכך תצילי אותם: [129]
(יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה, דָּמוֹ - בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת, דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר -מי שֶׁ יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה, דָּמוֹ - עוון הריגתו יהיה [130] בְרֹאשׁוֹ על עצמו, כי הוא פשע בנפשו [131] שלא שמר עצמו [132] וגרם למיתתו [133] וַאֲנַחְנוּ נהיה נְקִיִּם משבועתך, כי אי אפשר היה לשומרו מן המיתה [134] וְכֹל אֲשֶׁר -מי שֶׁ יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת, דָּמוֹ -עוון הריגתו יהיה [135] בְרֹאשֵׁנוּ -עלינו [136] אִם יָד איש [137] תִּהְיֶה בּוֹ להורגו:
(כ) וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ - נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: וְ אולם אִם תַּגִּידִי -תגלי אֶת דְּבָרֵנוּ -הסימן והאות [138] הַ זֶה שנתנו לך, באופן שימלטו שאר יושבי העיר בביתך [139] , או באופן שהרבה יעשו סימן כזה בביתם לקשור חוט בחלונם כדי להציל עצמם [140] וְהָיִינוּ - ונהיה אז נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ:
(כא) וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: וַתֹּאמֶר להם רחב, כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא -זאת הדרך הנכונה [141] וַתְּשַׁלְּחֵם באומרה להם לכו לשלום [142] וַיֵּלֵכוּ המרגלים אל ההר כפי שהיא הציעה [143] וַתִּקְשֹׁר [144] -קשרה רחב אֶת תִּקְוַת -חבל [145] הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן כפי שציוו אותה המרגלים: [146]
(כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת - יָמִים, עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: וַיֵּלְכוּ משם המרגלים, וַיָּבֹאוּ הָהָרָה -אל ההר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם בהר שְׁלֹשֶׁת - שלושה יָמִים, עַד שֶׁ שָׁבוּ הָרֹדְפִים מחיפושם אחריהם, וַיְבַקְשׁוּ -וחיפשו היטב [147] הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ ולא התעצלו בדבר [148] וְ אולם לֹא מָצָאוּ את המרגלים, כי מאת ה' היתה זאת להצילם: [149]
(כג) וַיָּשֻׁבוּ - שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: ולאחר שלושת הימים בהם התחבאו, יצאו המרגלים ממחבואם [150] וַיָּשֻׁבוּ - וחזרו שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים לדרכם [151] וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ את הירדן [152] וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם -מה שקרה להם [153] ומה שנדרו לרחב: [154]
(כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ: וכאשר סיימו לספר את אשר ארע להם [155] וַיֹּאמְרוּ המרגלים אֶל יְהוֹשֻׁעַ [156] , ממה שראינו איך ניצלנו בדרך נס [157] , אין זאת אלא כי מאת ה' היתה זאת [158] ותכלית הדבר הוא [159] כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ [160] וְגַם ידענו זאת מאשר שמענו מרחב [161] שֶׁ נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ: [162]

הערות

1. צריך לומר שבתוך ימי אבלו של משה שלח אותם, שהרי בסוף ג' ימים שתמו ימי אבלו של משה עברו את הירדן, והיה זה בי' ניסן, ומשה מת ל"ג יום קודם לכן בז' באדר, וע"כ משנשתלחו המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמישי שנאמר "וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים" בו בלילה ויעברו ויבאו אל יהושע בן נון וישכם יהושע בבוקר ויסעו מהשיטים הרי יום ד' וילינו שם טרם יעברו נמצא שלא עברו עד יום ה' (רש"י).
2. מלבי"ם.
3. ואנשים אלה היו אנשים טובים, ולא כאותן שהלכו בשליחות משה (רד"ק). המרגלים היו פנחס בן אלעזר וכלב בן יפונה (מדרש תנחומא שלח א', רש"י בפס' ד' להלן). מלבי"ם מבאר שיש חמשה הבדלים בין המרגלים של יהושע לאלו של משה, א' המרגלים ששלח משה היו עפ"י בקשת העם ולכן כששבו והוציאו דיבה סמכו העם עליהם, ואילו יהושע שלח מדעת עצמו ולא מדעת העם. ב' משה שלחם ממדבר פארן שהיה רחוק מהארץ והיו מסתפקים במהות הארץ ועל יכולתם לכובשה, ואילו יהושע שלח מן השטים שהיה בגבול הארץ, ולא היה ספק שיכנסו אליה, רק רצה לבדוק את המקום הנוח לכובשה. ג' יש הבדל בין "מרגל" ל"תר", משה שלח מרגלים לתור את הארץ, דהיינו לבדוק אם הארץ טובה או רעה ואם יש טעם להילחם ולכובשה, ולכן שלח משה שנים עשר נשיאים, נשיא מכל שבט, כי לא יסמכו בזה על אנשים פחותים ולא יסמכו שבט על שליח שבט אחר, ומזה יצאה המכשלה שהאמינו לדיבה שהוציאו, אבל יהושע שלח מרגלים לרגל את הארץ, דהיינו שברור היה בדעתו לכובשה, ושלחם לראות את ערות הארץ מאיזה מקום יכבשוה בנקל, ולצורך כך שלח רק שני אנשים לא נשיאים, ולכן לא היה מקום פה להוצאת דבה. ד' יהושע שלח אותם בשתיקה, שאיש לא ידע בדבר רק הוא לבדו. ה' עיקר השליחות היתה על יריחו והארץ אשר סביבותיה, שדרך שם באו ורצו לדעת איך יכבשוה, ואילו משה שלחם לבדוק את טיב כל הארץ.
4. רש"י, רד"ק. כדי שלא ירגישו בהם (רד"ק) ולא יסתירו דבריהם מפניכם (רש"י). ויונתן תרגם "ברז", ר"ל בסתר שלחם כי לא רצה שידעו כל ישראל כדי שלא יפחדו בשולחו מרגלים, והטעם ששלחם לפי שידע שיצליחו בשליחותם וירחיבו לב ישראל בבשורות טובות (רד"ק). ומצודת ציון מבאר כי חרש עניינו מחשבה. כלומר מחפשים מחשבות הבריות אם נמס לבבם (מצודת דוד). חומת אנך מבאר "חרש" מלשון חרשין וכישופים, כי האמוריים בכישופים עצומים הכריחו מזיקים שישבו בפתח יריחו ובחומה, ולזה יהושע שלח גדולי הדור שיבינו את אופן הכישוף לבטלו. ובמדרש, מהו חרש לאמר? ר' יהודה אומר כלי נגרות היו בידם כנגרין, ר' נחמיה אומר עשו עצמם קדרין והיו צועקים ואומרים הרי קדרות מי שירצה יבוא ויקנה, למה? שלא ירגיש בהם אדם (רש"י, ילקוט שמעוני).
5. מצודת דוד.
6. ולכך פרט ואמר "את הארץ את יריחו" (רש"י). ומלבי"ם מבאר שעיקר השליחות היתה על יריחו והארץ אשר סביבותיה, שדרך שם באו ורצו לדעת איך יכבשוה
7. פונדקאית המוכרת מזון (רש"י, רד"ק בפי' השני, מצודת ציון). ובפירושו הראשון מבאר רד"ק כמשמעו, וכתב שכן דעת יונתן שתרגם פונדקיתא, לפי שהזונה כפונדקיתא שמפקרת עצמה לכל. ואברבנאל מבאר שיונתן תרגם פונדקיתא לפי שכל פונדקית יתחייב שתהיה זונה מפני רוב האנשים המתעסקים עמה בבית, וגם כי רוב הנשים הפונדקאיות היו זונות קודם לזה. ומובא בתלמוד (זבחים קטז, ב) "אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה". מלבי"ם מבאר שעשו בזה תחבולה כפולה, ראשית כיוון שהלכו לזונה לא יחשדו שהם מישראל הידועים כשונאי זימה, ושנית ידעו שגדולי עולם היו עם רחב ושממנה ישמעו את הנאמר בין האומות על ישראל.
8. לילה אחד, ובאותו לילה יצאו משם (רד"ק).
9. הן לפי פירוש המונח "זונה" לפונדקאית שבאו אליה אנשים למזון, והן לפירוש "זונה" כפשוטו שבאו אליה לחטוא, בכל אופן ביתה היה מקום ידוע.
10. אברבנאל [לשיטתו שזונה כפשוטו] מבאר שהמרגלים פשעו בכך שהלכו לביתה כדי לשמוע על סודות אומות הארץ, וכי היה עליהם ללכת בשדה או ברחוב העיר.
11. מלבי"ם מבאר שידעו שהם מרגלים מג' טעמים, א' מצד בואם לעיר שהיתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא, ב' שראו שתכלית ביאתם היא רק ליריחו לבד, שלא כמו סוחרים העוברים ממקום למקום ולנים לפני השער כדי שיוכלו ללכת באור הבוקר לדרכם, ג' מכך שבאו בלילה שלא כדרך עוברי דרך הנכנסים בכי טוב, ובפרט בעת הסכנה.
12. מצודת ציון.
13. רש"י, מצודת ציון. ומלבי"ם מבאר שיש הבדל בין לרגל, לתור, ולחפור, שהמרגל יחפש את ערוות הארץ ומקום שנוח לכובשה ואילו התר יבקש הטוב עבור עצמו ויבדוק את טיב הארץ, והחופר הוא בעומק במקום אחד לדעת מחשבות אנשים וסתריהם (מלבי"ם כאן ובשופטים א, כג).
14. אברבנאל.
15. אברבנאל.
16. אברבנאל.
17. אברבנאל.
18. חומת אנך.
19. רש"י ומצודת ציון בפס' ב' לעיל.
20. אברבנאל.
21. רד"ק. ואברבנאל מבאר שרק לאחר שהשליחים הגיעו אליה וצעקו (כשהיו מחוץ לביתה) להוציא את האנשים הסתירה אותם.
22. רד"ק, מצודת דוד. ורלב"ג מבאר שהצפינה כל אחד מהם במקום מיוחד כדי שאם יִמָצֵא האחד ינצל השני, ויהיה לה התנצלות בזה לפי שהיה חושך בעת שיצאו ויתכן שיצא אחד והשני נשאר בלא ידיעתה. מלבי"ם מבאר שלא היה לה פנאי להסתירם ולכן העמידה כל אחד בקרן זוית לבדו, שגם אם יראו את האחד לא יחשבו כי הוא המרגל היות וידעו שהיו המרגלים שנים, וגם שאז בינתיים ימלט השני.
23. רש"י. ובמדרש נטלה אותן להטמינם, אמר לה פינחס אני כהן והכהנים דומים למלאך, שנאמר (מלאכי ב, ז) "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא", והמלאך מבקש נראה, מבקש אינו נראה, ולא הטמינה את פנחס כי אם את כלב (ילקוט שמעוני).
24. מצודת ציון.
25. מצודת דוד.
26. מלבי"ם.
27. מצודת דוד.
28. מצודת ציון.
29. שזו הוכחה נוספת על כך שהם באו לרגל (מלבי"ם).
30. רד"ק
31. רד"ק. כלומר כשהגיע זמן סגירת שער העיר (מצודת דוד).
32. רד"ק, מצודת דוד.
33. מלבי"ם.
34. מצודת ציון.
35. מלבי"ם.
36. מלבי"ם.
37. אברבנאל.
38. מצודת דוד.
39. מלבי"ם.
40. רש"י, רד"ק.
41. מצודת דוד.
42. מצודת ציון.
43. רד"ק.
44. מצודת דוד. ורד"ק מבאר שהסתירה אותם רק פעם אחת והמקרא מפרט כעת איך הסתירה אותם. ומלבי"ם מבאר שבתחילה אמר "ותצפנו" בלשון יחיד, ואח"כ "ותטמנם" בלשון רבים, לפי שיש הבדל בין "צפן" לבין "טמן", הצפון הוא העומד במקום שאין העין רואהו למרות שאינו מכוסה, והטמון הוא המכוסה מלמעלה בכיסוי או בעפר, וכאשר באו שלוחי המלך פתאום לא היה לה פנאי להטמינם ולכסותם בפשתי העץ אלא רק להצפינם, דהיינו להעמידם בקרן זוית מן הצד לבל יראום תיכף, ולכן הערימה על השליחים באומרה כי באמת היו בזה מרגלים וכי בזה הרגע יצאו וברחו, למען ימהרו לצאת מביתה ולרדוף אחריהם, כי חששה שאם יחפשו ימצאו אותם, והיא אחר שע"י חכמתה פטרה השלוחים מביתה אז מחשש פן ישובו לבקשם שנית, העלתם אל הגג ותטמנם [שהטמנה הוא ע"י כסוי], שכסתה אותם בפשתי העץ הערוכות, שהיו מסודרות שם מכבר עד שלא ירגיש איש כי איש טמון תחתיהם.
45. רש"י.
46. רד"ק, מצודת ציון.
47. מצודת ציון.
48. רש"י.
49. רי"ד.
50. מצודת דוד.
51. מצודת דוד, מלבי"ם. רד"ק ואברבנאל ביארו כי המרגלים עצמם או אנשי הבית של רחב סגרו את שער הבית כדי שלא יגיע אדם אחר לביתה ויוודע הדבר.
52. תרגום יונתן, רד"ק. וכן כל 'טרם' שבמקרא משמעותו עדין לא הוא, ואינו לשון קודם (רש"י שמות ט, ל).
53. רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד. ואברבנאל מבאר (ע"פ השמועה) כפשוטו שעלתה על גבם, כי רחב חששה אולי היו המרגלים ישנים, ויראה מלקרוא להם בקול רם פן יתפרסם הדבר, ולכן עשתה התחבולה הזאת שעלתה על גביהם שם על הגג, באופן שבהליכתה על גבם, ירגישו ויתעוררו משנתם לדבר אליהם, אבל באמת הם "טרם ישכבון" עדיין לא ישנו.
54. אברבנאל, מלבי"ם.
55. מצודת דוד.
56. מצודת ציון.
57. אברבנאל.
58. מצודת ציון.
59. אברבנאל. ובמדרש, אמר ר' שמעון בן אלעזר כשישראל עושים רצונו של מקום שמו מתגדל בעולם (כלי יקר בשם מכילתא).
60. עניין מיתה וכליון (מצודת ציון).
61. מלבי"ם.
62. מלבי"ם.
63. מלבי"ם.
64. תרגום יונתן.
65. ר"ל כל איש רוחו נמוכה ושפלה (מצודת דוד), כי האדם המפחד כאילו נפלה רוחו (רד"ק). ורש"י מבאר שלא נשארה עוד רוח באיש אפילו לשכב עם אישה.
66. מלבי"ם מבאר לא קמה עוד רוח גבורה באיש מאיתנו לעורר את העם לקראת נשק, כי כולם נואשו מלהילחם
67. אברבנאל.
68. מלבי"ם.
69. מצודת דוד.
70. מלבי"ם.
71. מצודת דוד.
72. מלבי"ם.
73. מלבי"ם.
74. מלבי"ם.
75. כי אז היה להם רשות לקבל גרים המשלימים עימם, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א) "שלוש פרוזדוגמאות [-אגרות] שלח יהושע וכו' מי שרוצה לפנות יפנה, הרוצה להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה מלחמה" (מלבי"ם).
76. רד"ק, מצודת דוד.
77. רד"ק, מצודת דוד. וכוונת רחב בדברים אלו היתה, שכיון שהיא בהיותה אשה אחת החייתה שני אנשים, אינו מהראוי שיהיה השכר שהם שניהם יְחַיּוּ אותה לבדה, אלא שכמו שהיא החייתה את שניהם, כך הם יְחַיּוּ את בית אביה, ואפילו אם הם רבים, ואמרה "עם בית אבי", לומר שאין לה בעל ובנים ולכן במקום הבעל יְחַיּוּ את אביה, ובמקום הבנים יְחַיּוּ את אחיה (אברבנאל).
78. מצודת דוד.
79. רש"י.
80. רש"י, מצודת דוד.
81. רד"ק.
82. מלבי"ם.
83. מלבי"ם.
84. תרגום יונתן.
85. וגם רמזה להם שיצילו נפשותיהם ממש ממוות הרוחני בזה שיגיירו אותם (מלבי"ם).
86. אברבנאל.
87. רד"ק, מצודת דוד.
88. רד"ק.
89. רלב"ג.
90. רד"ק.
91. רד"ק, מצודת דוד. רלב"ג מבאר שכיוון שהשביעה אותם על זה בשם ה', הנה אם היתה מגלה את האות לכולם יתכן שיתערבו עם בית אביה רבים מבני יריחו ותכריחם בגלל השבועה שלא להמית איש מהם, כי לא יתברר להם מי מהם הוא מבית אביה עד שכבר היה אפשר שימלטו כך כל יושבי יריחו, ולכן עשו עימה תנאי בשבועה והוא שהיא לא תגלה. מלבי"ם מבאר "לא תגידו דברינו זה", דהיינו שבעבור שלא תגלו שאנחנו מרגלים אז "בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת".
92. רד"ק.
93. תרגום יונתן.
94. תרגום יונתן.
95. מלבי"ם.
96. מלבי"ם.
97. את עשית עמנו חסד וציפית לתשלום גמול, אבל אנו נעשה עימך חסד של אמת מבלי תקות תשלום גמול (מצודת דוד).
98. מצודת דוד. ולדעת רד"ק הורידה אותם בחבל דרך החלון כדי שלא ירגישו השכנים אם יצאו דרך שער ביתה אם תפתח אותו בעוד לילה אחרי שסגרו אותו.
99. אמרו חז"ל (זבחים קטז:) שהורידתם באותו חבל וחלון שהיו הנואפים עולים אליה, אמרה, רבונו של עולם, באילו חטאתי [שהייתי מעלה הנואפים, ובפשתים הייתי מטמנתם] עכשיו שעשיתי בכולן מצוות, זאת מחול לי, (רש"י). ובמדרש אמרו, אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה, אמרו בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לסוף חמשים שנה נתגיירה, אמרה לפניו רבש"ע, בשלשה חטאתי לפניך [בנידה בחלה ובהדלקה], בשלשה מחול לי, בחבל, בחלון ובחומה, שנאמר "וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל" וגו', ומה שכר נטלה על כך, ר"א אומר, זכתה שיצאו ממנו שמנה נביאים וכהנים ואלו הם, ירמיה וחלקיה ושריה ומעשיה וברוך בן נריה וחנמאל ושלום. וכתיב (דה"י-א' ד, כא) "וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ" אלו בני רחב הזונה שהטמינה את המרגלים בבוּץ, לבית אשבע שנשבעו לה המרגלים, רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה היתה מבני בניה של רחב שנאמר (מלכים-ב' כב, יד) "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה" וכתיב (להלן בפס' יח) "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת" וגו' והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהיתה מעם שנאמר בו "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" על שקרבה עצמה כך קרבה המקום, ישראל שעושין את התורה על אחת כמה וכמה (זבחים קטז:, רש"י, ילקוט שמעוני).
100. מצודת ציון.
101. מצודת דוד.
102. אברבנאל.
103. כלי יקר. מלבי"ם מבאר שביתה היה מחוץ מהחומה וקיר החומה הוא קיר ביתה, וזהו "כי ביתה בקיר החומה", וגם היה כנוס בחומה עד שהיתה החומה מקיפה משלוש רוחות, והיה לה חלון פתוח לרווחה למחוץ לחומה. הגר"א מבאר שהיו לה ב' בתים, אחד בתוך חלל החומה, והשני דבוק לחומה, והיא הורידה אותם מחלון הבית שבתוך חלל החומה.
104. כלי יקר.
105. כלומר אף על פי שהיה לה בית בחומה היה אפשר לחשוב שעיקר ישיבתה היתה בתוך העיר, לפיכך אמר "ובחומה היא יושבת" (רד"ק).
106. תרגום יונתן.
107. מצודת דוד.
108. מצודת ציון.
109. מצודת דוד.
110. מצודת ציון.
111. מצודת דוד.
112. תרגום יונתן
113. רד"ק. וע"פ הדרש אמרו רז"ל מגיד ששרתה רוח הקודש על רחב שישובו לסוף שלושת ימים, שאילו לא שרתה עליה רוח הקודש מאין היא יודעת שעתידין לחזור לסוף שלושת ימים?! (רש"י, רד"ק). ובמדרש, אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלושה ימים, הדא הוא דכתיב (הושע ו, ב) "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו", ביום השלישי של שבטים שנאמר (בראשית מב, יח) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", ביום השלישי של יונה שנאמר (יונה ב, א) "וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת", ביום השלישי של עולי גולה שנאמר (עזרא ח, טו) "וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה", ביום השלישי של תחיית המתים שנאמר (הושע ו, ב) "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם", ביום השלישי של אסתר שנאמר (אסתר ה, א) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת", באיזה זכות? רבנן אמרין בזכות יום שלישי של מתן תורה, שנאמר (שמות יט, טז) "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר", רבי לוי אמר בזכות יום שלישי של אברהם שנאמר (בראשית כב, ד) "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו" (ילקוט שמעוני).
114. כלי יקר.
115. אברבנאל.
116. רלב"ג, מצודת דוד.
117. רצה לומר, רוצים אנחנו להיות נקיים מעוון בטול שבועה (מצודת דוד).
118. ואף על פי שלא סיפר הכתוב שנשבעו לה, כיון שאמרה להם השבעו נא לי, נראה שנשבעו לה כשאמרו לה נפשנו תחתיכם למות (רד"ק). אברבנאל ומלבי"ם מבארים כי אמרו לה, דעי שהשבועה שהשבעת אותנו היתה בְּהֶכְרֵחַ כי היינו בידך, ושבועה שנשבעים לאונסין אינה שבועה, ובכל זאת אנו נשבעים לך עתה שנית [כשאין אנו אנוסים], אולם על תנאי שתקיימו את האות שניתן לך.
119. רלב"ג, מצודת דוד.
120. רש"י, רד"ק.
121. רלב"ג, מצודת דוד.
122. מצודת דוד.
123. רש"י, מצודת ציון.
124. רי"ד.
125. מצודת ציון. ורד"ק מבאר קו שזור עשוי מחוטי שני.
126. מצודת דוד. ורד"ק מבאר "הזה" שראו אותו בבית רחב טרם שירדו.
127. מצודת דוד.
128. מצודת ציון.
129. אברבנאל.
130. רש"י.
131. מצודת דוד.
132. רד"ק.
133. רש"י.
134. מצודת דוד.
135. רש"י.
136. רש"י.
137. תרגום יונתן.
138. מצודת דוד.
139. רלב"ג.
140. מצודת דוד פס' יד לעיל.
141. מצודת דוד. אברבנאל ביאר כי השיבה רחב שמה שאמרו מהיותם נקיים מהשבועה הראשונה שעשו בבית בהיותם שם אנוסים, "כן הוא" כפי הדין, ולזה אמרה "כן הוא", ולא כן יהיה.
142. רד"ק.
143. מצודת דוד.
144. בעת שבאו ישראל לכבוש את העיר (רד"ק, מצודת דוד). אברבנאל ומלבי"ם מבארים כי קשרה את החוט תיכף, כדי שלא ירגישו אח"כ בדבר אנשי העיר בעת הכיבוש ויהרגו אותה.
145. רש"י, מצודת ציון בפס' יח לעיל.
146. רד"ק.
147. כלי יקר.
148. כלי יקר.
149. כלי יקר.
150. רד"ק.
151. רד"ק.
152. רש"י.
153. מצודת ציון.
154. אברבנאל.
155. מצודת דוד.
156. ולא סיפרו לפני העם, לפי שהיתה שליחותם סודית (אברבנאל).
157. מלבי"ם.
158. כלי יקר, מלבי"ם.
159. מצודת דוד, מלבי"ם.
160. כאילו היא כבר ניתנה לנו, וגם אנשי הארץ כך הוא בעיניהם, כי נמוגו מפנינו (אברבנאל).
161. מלבי"ם.
162. ובכללם מלך יריחו (מלבי"ם). וזה לכשעצמו מעיד על נתינת הארץ (כלי יקר).

ניתן ליצור איתנו קשר
בטלפון 072-390-2392

או להשאיר פרטים בטופס ונחזור אליכם אי"ה