/ ירמיהו פרק א'

פסוקים

ירמיהו פרק א'

(א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: אלה [1] דִּבְרֵי נבואות [2] יִרְמְיָהוּ [3] בֶּן חִלְקִיָּהוּ [4] מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר ישבו [5] בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ -שבנחלת [6] בִּנְיָמִן: [7]
(ב) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: אֲשֶׁר הָיָה תחילת [8] דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, [9] בִּ שְׁנַת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: [10]
(ג) וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי: וַיְהִי -והיה מתנבא כל ימי יאשיהו הנותרים [11] , וגם [12] בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה [13] , והתמידה נבואתו [14] עַד תֹּם -כלות [15] עַשְׁתֵּי -אחת [16] עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, [17] עַד אותה השנה של [18] גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי לאותה שנה, הוא חודש אב [19] , שאז נתקיימו כל נבואותיו: [20]
(ד) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: ואלו דברי ירמיה שאמר לישראל; [21] וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:
(ה) בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ (אצורך בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ: בְּטֶרֶם -כשעדיין לא [22] אֶצָּרְךָ (אצורך כתיב) -יצרתי אותך [23] בַבֶּטֶן אמך, [24] יְדַעְתִּיךָ -הכרתי בך שתהיה הגון ומוכן לנבואה, [25] וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם אמך הִקְדַּשְׁתִּיךָ [26] לנבואה [27] בכך [28] שֶׁ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ -מיניתי אותך [29] , כי על כולם תנבא: [30]
(ו) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִֹה, הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: וָאֹמַר -ואמרתי [31] אֲהָהּ -אוי לי [32] אֲדֹנָי יְהוִֹה, הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר -לסדר דברי הנבואה בצחות הלשון [33] כִּי עדיין [34] נַעַר -רך בשנים [35] אָנֹכִי [36] ולא הורגלתי בזה [37] , ובעודי נער איך אוכל להוכיח את העם?!: [38]
(ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי , אל תְּמָאֵן לשליחותי בעבור הנערות [39] , כי אין איש בארץ שיכיר בך שאתה נער לא כפי מעשיך ולא כפי דיבוריך, ולכן [40] אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, כִּי עַל -אל [41] כָּל הדברים [42] אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ אל האומות [43] תֵּלֵךְ, [44] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ לישראל [45] תְּדַבֵּר [46] , ואני אשים דְּבָרָי בפיך: [47]
(ח) אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם יְהֹוָה: ונגד מה שאתה ירא שיהרגוך [48] אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם -מפני מי אשר אשלחך אליהם, [49] כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ מיד הבאים להרע לך, [50] נְאֻם -אמר [51] יְהֹוָה:
(ט) וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ: אז בנבואה נראה כאילו [52] וַיִּשְׁלַח -הושיט [53] יְהֹוָה [54] אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע -ונגע [55] עַל פִּי, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי, הִנֵּה בזה שנגעתי בידי בפיך [56] נָתַתִּי דְבָרַי -דברי הנבואה [57] בְּפִיךָ:
(י) רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ: ולכן, אע"פ שאתה נער, [58] רְאֵה והסתכל! [59] הִפְקַדְתִּיךָ -מניתי אותך [60] הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לנבאות עליהם כפי מה שאצווה לך [61] , לטוב ולרע [62] , לנבאות עליהם חורבן והשקט כפי מה שאצווה לך [63] ; בנבואות חורבן לִנְתוֹשׁ [64] וְלִנְתוֹץ [65] וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס את החוטאים [66] , ובנבואות השקט [67] לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ את השבים מפשעם: [68]
(יא) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: ומתאר הנביא את מראה הנבואה הראשון שלו באומרו, [69] וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה במראה הנבואה [70] יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר מַקֵּל [71] שָׁקֵד -מאילן שגדלים בו שקדים [72] אֲנִי רֹאֶה: [73]
(יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת שראית דבר ראוי לפי הזמן, [74] כִּי כמו שהשקד הזה ממהר להוציא פרחיו קודם לכל האילנות, כך [75] שֹׁקֵד -ממהר [76] אֲנִי עַל דְּבָרִי להחריב את ירושלים, [77] לַעֲשֹׂתוֹ: [78]
(יג) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי שֵׁנִית בעניין זה [79] לֵאמֹר, [80] מָה אַתָּה רֹאֶה במראה הנבואה? [81] וָאֹמַר סִיר [82] נָפוּחַ -רותח [83] ומבעבע [84] אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו -ופני הרתיחה שלו [85] מִפְּנֵי -פונים [86] צָפוֹנָה שֶׁשָּׁם האש: [87]
(יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי , הנמשל הוא כי [88] מִצָּפוֹן היא בבל [89] תִּפָּתַח [90] הָרָעָה [91] עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: [92]
(טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְהֹוָה, וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה: ומבאר איך תִּפָּתַח הרעה מצפון באומרו, [93] כִּי הִנְנִי קֹרֵא [94] לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה [95] לבוא על ירושלים [96] לשחתה [97] נְאֻם -אמר [98] יְהֹוָה, וּבָאוּ -ויבואו [99] וְנָתְנוּ -ויתנו [100] אִישׁ -כל אחד [101] כִּסְאוֹ מול [102] פֶּתַח -פתחי [103] שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ לצור עליה [104] מִ סָבִיב, וְ כן לָצוּר [105] עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה:
(טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם: וְדִבַּרְתִּי -אז [106] אתווכח עימם, עם יהודה [107] , ואדבר [108] מִשְׁפָּטַי אוֹתָם -עמהם [109] עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי כאשר עזבו את עבודת בית המקדש [110] וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם שעשו בעצמם ויודעים שאין בו ממש: [111]
(יז) וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם: וְאַתָּה , אחרי שידעת הרעה העתידה לבוא מצפון ושלא תאחר, ראוי שאע"פ שאתה נער [112] תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ [113] כאיש חיל [114] ללכת בזריזות, [115] וְקַמְתָּ ללכת אליהם ולא תדלג דבר מדברי, [116] וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ מבלי להפיל דבר, וגם [117] אַל תֵּחַת -תפחד [118] מִפְּנֵיהֶם מלומר להם את כל דברי [119] ולהחניף להם, [120] פֶּן אֲחִתְּךָ וְאַפִּילְךָ [121] לִפְנֵיהֶם , כי כשתפחד אשבור אותך לפניהם ויוכלו להזיקך, לכן אל תפחד ובטח עלי ואז לא יוכלו לך: [122]
(יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ, וּלְעַם הָאָרֶץ: וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ -נתתי כח בידך [123] הַיּוֹם להיות חזק, בדומה [124] לְעִיר מִבְצָר [125] וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת להתגבר [126] עַל כָּל הָאָרֶץ , ומפרש, [127] לְמַלְכֵי -כנגד מלכי [128] יְהוּדָה , ולא לבד כנגד מלכיהם שֶׁמִּגַּאֲוָתָם רובם שונאים מוסר, כי גם תהיה כך [129] לְשָׂרֶיהָ וגם לְכֹהֲנֶיהָ, [130] וּלְעַם הָאָרֶץ [131] , שלא יוכלו לך: [132]
(יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ, כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְהֹוָה לְהַצִּילֶךָ: וְ כולם [133] נִלְחֲמוּ -ילחמו [134] אֵלֶיךָ -עימך [135] ולא תמצא עזר משום אדם, [136] וְ אף על פי כן [137] כיון שבטחת בי [138] לֹא יוּכְלוּ לָךְ, כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם -אמר [139] יְהֹוָה לְהַצִּילֶךָ מידם: [140]

הערות

1. מצודת דוד.
2. ומה שהחל ב"דִּבְרֵי" לפי שכולל בספר הזה כל דברי נבואות שניבא על ישראל ועל העכו"ם, וכן דברי עצמו מה שקרה לו בנבואתו עִם ישראל (רד"ק), ומה שהרעו לו (אברבנאל).
3. ובמדרש, למה נקרא שמו ירמיה? מפני שבימיו נעשתה ירושלים אִירְמִיאָה [-חורבה] (קה"ר א, ב). ועוד, שבימיו נעשה בית המקדש אַרִימון [-חורבה], דבר אחר שבימיו נתרוממה מידת הדין (מדרש זוטא איכה א). ועוד במדרש, ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי [-יבוא בן מקולקל שמתוקנים מעשיו, דהיינו ירמיה שבא מרחב הזונה] ולוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי [-ויוכיח בנים מתוקנים שקילקלו מעשיהם, דהיינו ישראל שקלקלו מעשיהן שבאו מזרע כשר] (רש"י). רד"ק כתב בשם חז"ל שירמיהו הוא אחד משלושת הנביאים [-שלמה, עמוס וירמיהו] שנבואתם הייתה דברי קינתורין, ולכן הנבואה שלהם נתלתה בהם. ועוד במדרש, רבי יודן בר' סימון פתח "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (דברים יח, יח), וכתיב (שם לד, י) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה", ואת אמרת "כמוך"? אלא כמוך בתוכחות. אתה מוצא כל מה שכתוב בזה [-במשה] כתוב בזה [-בירמיהו], זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו, זה הושלך ליאור וזה הושלך בבור, זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל ע"י עבד, זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות (ילקוט שמעוני).
4. וכתב ר' יוסף קמחי (אבי רד"ק) שזהו חלקיהו בן שפן הכהן שמצא את ספר התורה בבית ה' בימי יאשיהו, וירמיהו בנו ניבא בימי יאשיהו, ותחילת נבואתו היתה בשנת שלוש עשרה למלכו, ועדיין לא שבו יאשיהו ויהודה מרעתם עד שמונה עשרה שנה למלכו שמצא ספר תורה.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. שהיו מיוחדים ביראת ה' (מלבי"ם). ואמרו חז"ל (בבא בתרא יד:), סדרן של נביאים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר, וביארו שאע"פ שקדם ישעיה לירמיה ויחזקאל, לא הוקדם ישעיה בתחילה, וזאת כדי להסמיך את ספר ירמיה שכולו פורענות לסוף ספר מלכים שהוא חורבן, ואחריו יחזקאל שראשו חורבן וסופו נחמה, ואח"כ ישעיה שכולו נחמה, שהסמיכו חורבן לחורבן ונחמה לנחמה (ילקוט שמעוני). וראה אברבנאל בהקדמתו מדוע היום ספר ירמיה בא אחרי ישעיה ולא לפני כפי שמובא בחז"ל.
8. מצודת דוד.
9. שהוא ודורו היו צדיקים (מלבי"ם). והנה בזכותו וצדקתו חלה בימיו הנבואה על ירמיהו ועל צפניה ועל חולדה הנביאה, שכולם ניבאו באותו דור, והתמידה נבואת ירמיהו כל הימים שהתמידה מלכות יאשיהו ובניו בקרב ישראל, ונסתלקה נבואתו כשנסתלקה מלכותו (אברבנאל).
10. שאז בהיותו בן דעת החל ירמיהו לעבוד את ה' (מלבי"ם), והתחילה השכינה לשרות עליו (רש"י). אברבנאל מבאר שפירט הכתוב את מספר השנים מהמלכים האלה שניבא בהם ירמיהו, כדי להוכיח שהוא ניבא ארבעים שנה כמשה רבינו, כי הוא התחיל להתנבאות בי"ג שנה ליאשיהו, ויאשיהו מלך שלשים ואחד שנה, ויצא מזה שניבא בימי מלכותו י"ז שנים שלמות, ויהויקים עם יהואחז ויהויכין מלכו קרוב לי"ב שנה, וצדקיהו עד החורבן מלך י"א שנה, וזו ראיה גדולה שהיה נער קטן בשנים כשהתחילה נבואתו.
11. רש"י.
12. רד"ק, מצודת דוד.
13. שאז היה הדור צדיקים והמלך היה רשע (מלבי"ם).
14. מצודת דוד.
15. מצודת דוד.
16. תרגום יונתן.
17. אז התחלף מעמד העם שהיו רשעים ולעומת זה היה המלך צדיק (מלבי"ם).
18. רש"י.
19. ואמר עד גלות ירושלים לתוספת ביאור (מצודת דוד).
20. מלבי"ם.
21. מצודת דוד.
22. מצודת דוד.
23. מצודת דוד. רש"י מבאר מלשון צורה.
24. מצודת דוד.
25. מצודת דוד. שאמרתי למשה (דברים יח, יח) "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (ר"י קרא). רש"י מבאר שמימי אדם הראשון הראהו הקב"ה לאדם דור ודור ונביאיו. רד"ק מבאר שני ביאורים למילה "ידעתיך", לפי הפירוש הראשון הוא ידיעה, ולפי הפירוש השני הוא לשון גדולה, ולפירוש הראשון יש לשאול והלא כל הנביאים והצדיקים וכן הרשעים בטרם הבראם ידעם והכירם? ומשיב רד"ק כי נכתב כאן להורות שאביו ואמו נזהרו בקדושה וטהרה בעת ההריון כדי שיהיה הנביא מקודש. ומביא רד"ק את דברי הרמב"ם שכתב כי למרות שכל נביא מוכרח שתהיה לו הכנה בטרם התנבאותו, אמר זאת דווקא לירמיה כי ידע שיסרב לשליחות, ולכן הודיעו שכבר מוכן לכך מהבטן, כדי שיחזק את ליבו ללכת בשליחות האל, ואף שגם משה רבינו סירב לשליחות ולא אמר לו כן, כי הביא לו אות מהסנה ושאר האותות שיעשה לפני פרעה, ועוד אפשר לומר, שמשה רבינו כבר ידע זה מעצמו כי חכם גדול היה, וידע כי בעיקר יצירת האדם יש הכנה טבעית לנבואה למי שהוא עתיד להתנבא. ובמדרש הביאו ראיה מפסוק זה שירמיה נולד מהול, ושהיה אחד מארבעה שנקראו יצירים. ועוד במדרש, ענה ירמיהו ואמר לפני הקב"ה, רבש"ע איני יכול להתנבאות עליהם, אי זה נביא יצא להם ולא בקשו להורגו?! העמדת להם משה ואהרן לא בקשו לרגום אותם באבנים?! העמדת להם אליהו בעל קווצות היו מלעיגים ומשחקים עליו... העמדת להם אלישע והיו אומרים לו "עלה קרח עלה קרח", איני יכול... אמרה לו רוח הקודש הלא לנער אני אוהב שלא טעם טעם חטא... טול את הכוס הזה של חמה והשקה את הגויים, נטל ירמיה את הכוס ואמר למי אשקה תחילה? אמר לו את ירושלים ואת ערי יהודה שהם ראש לכל הממלכות, כיון ששמע ירמיהו כך התחיל פותח פיו ואמר (לקמן כ, יד) "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ"... אמר ירמיה למי אני דומה? לכהן [גדול] שעלה גורלו להשקות מים המרים וקרבו את האשה אצלו ופרע את האשה ופרסם את שערה, נטל את הכוס להשקותה נסתכל בה שהיא אמו התחיל צווח אמר "אוי לי אמי שהייתי משתדל לכבדך והרי אני מבזך", כך היה ירמיהו אומר אוי לי עליכי אמא ציון שהייתי סבור שאני מתנבא עליך דברים טובים וניחומים והריני מתנבא דברי פורענות. ועוד במדרש, ירמיה היה משלושה נביאים שנתנבאו באותו הדור, ירמיה, צפניה, וחולדה הנביאה, ירמיה היה מתנבא בשווקים, צפניה בתוך בתי כנסיות, וחולדה אצל הנשים (ילקוט שמעוני).
26. מלשון קדושה (רד"ק, מצודת ציון). רש"י ביאר זימנתיך לכך.
27. מלבי"ם.
28. מצודת דוד.
29. מצודת ציון. להתנבאות על העכו"ם כולם (מצודת דוד). רש"י ביאר על פי הדרש לישראל שהיו נוהגים עצמם כגויים.
30. אברבנאל.
31. מצודת דוד.
32. מצודת דוד. והוא לשון יללה (רש"י, מצודת ציון) וקריאה על צער ועל הדאגה (רד"ק).
33. מצודת דוד.
34. מצודת דוד.
35. מצודת דוד.
36. ואין תימה איך באה לו נבואה והוא נער, כי גם שמואל היה נער בתחילת נבואתו כמו שכתוב, ורוח הנבואה החכימה אותם אע"פ שהיו נערים, ואפשר לבאר כי נער היינו משרת, ואע"פ שהוא גדול בשנים יקרא נער כמו שכתוב (שמות לג, יא) "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר", והיה ירמיה משרת נביא או חכם שהיה בימיו, ורצה לומר ראוי לשלוח את השליחות הזאת ביד גדול ממני ולא בידי, כמו שאמר משה רבינו (שמות ד, יג) "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". והמפרשים פירשו כי נער היה בשנים בהנבאו, וכן שמואל וזכריהו בן עדוא (רד"ק). ואברבנאל מביא ראיות כי היה בין שתים עשרה לחמש עשרה שנה כאשר התחיל להתנבא (עי' בביאורו).
37. מצודת דוד.
38. רד"ק. ואיני כדאי להוכיחן, שהרי משה הוכיחן סמוך למיתתו כאשר כבר נחשב בעיניהם ע"י כמה ניסים שעשה להם, הוציאם ממצרים וקרע להם את הים, הוריד את המן, הגיז את השליו, נתן להם את התורה, העלה את הבאר, אבל אני בתחילת שליחותי בא להוכיחם?! (רש"י). מלבי"ם מבאר כי בגלל שלושה דברים יקשה על הנער להתנבא לעם, א' מצד שהנער לא יערב ליבו לגשת בפני גדולים, ב' שהנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה ולשון צחה שלזה צריך הרגל רב, ג' מצד העם שנשלח אליהם שלא ישאו פנים לנער צעיר הימים ויקומו עליו ויהרגוהו.
39. מצודת דוד.
40. אברבנאל.
41. רד"ק.
42. מצודת דוד.
43. רש"י.
44. ומה שאמר "אשלחך תלך" כי בענתות באה לו הנבואה בתחילה, ורצה האל לשלחו לירושלים מקום המלוכה להוכיח את המלך ואת עמו, והבטיחו שיחזק ליבו ללכת למקום שלא היה רגיל שם, ויתקן דבריו בפיו שידע לדבר דברי תוכחות בלא מורא (רד"ק).
45. רש"י.
46. והנה האדם יכירו בו שהוא נער או במעשיו, שלא יעשה מה שיעשה האדם הגדול, ואתה לא תהיה כן "כי על כל אשר אשלחך תלך", או שתראה נערותו בדבריו שלא יודע לדבר כראוי, ואתה לא תהיה כן כי "את כל אשר אצוך תדבר", ופעמים שתראה הנערות בחולשת הלב, שהנערים לרוב לחותם הם פחדנים מאד, ועל זה זרזו (אברבנאל).
47. מלבי"ם.
48. מלבי"ם.
49. פן תכשל בלשונך ויקצפו עליך (מצודת דוד).
50. מצודת דוד. ולא הבטיחו שלא יגעו בו, אלא יגעו בו ויכוהו ויצילהו מידם שלא ימיתוהו אף על פי שהיה ברצונם להמיתו כמו שכתוב, וכשבאו להמיתו ואת ברוך אמר (לקמן לו, כו) "וַיַּסְתִּרֵם יְהֹוָה" (רד"ק).
51. תרגום יונתן.
52. מצודת דוד.
53. מצודת ציון. וכן כל לשון "שליחות" שהיא ליד המילה "יד" הכוונה להושטה (רש"י).
54. הוא המלאך הנראה אליו ודיבר אליו בשם ה', ונקרא בשמו, ונראה במראה הנבואה שהושיט ידו אליו והגיע הדברים על פיו, ונראה לו כאילו שם בפיו דבר שיש בו ממש לתקן, ואף על פי שאין הגעת הדיבור אלא על האוזן ולא על הפה, במראה הנבואה נראה לו כאילו שם בפיו דבר שיש בו ממש לתקן בו בפיו לדבר בחיתוך לשון בלא מורא (רד"ק). ולפי שהיתה טענת ירמיהו בעניין הדיבור לכן נראה לו בנבואתו כאילו ה' היה שולח ידו ונוגע אל פיו להגיד שהוא יורנו את אשר ידבר (אברבנאל).
55. מצודת דוד.
56. מצודת דוד.
57. מצודת דוד.
58. אברבנאל.
59. אברבנאל.
60. רש"י, מצודת דוד.
61. מצודת דוד.
62. כי כאשר תתנבא עליהם כן יבוא עליהם (רד"ק).
63. מצודת דוד.
64. הוא עניין עקירה (מצודת ציון).
65. הוא עניין כתיתה ושבירה (מצודת ציון), וכפל הלשונות הנתיצה וההריסה לפי שהרבה לדבר רע על ישראל ועל האומות, ומעט הטוב שדיבר לא היה על ישראל אלא היה על האומות, ותרגום יונתן חילק הפסוק הרע לאומות והטוב לישראל (רד"ק).
66. ר"י קרא.
67. מצודת דוד.
68. וכן הוא אומר (לקמן יח, ז-ח) "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ר"י קרא). מלבי"ם מבאר לבנות את הממלכות ההרוסות ולנטוע את הגויים, כי החורבן יהיה על מנת לבנות. ואמר לבנות כנגד לנתוש, ולנטוע כנגד לנתוץ (רד"ק). והנה נבואה כל הזאת לירמיהו באה להסיר מליבו ספק הנערות שהיה חושב למונע עצמו בשליחות נבואתו (אברבנאל).
69. רד"ק.
70. מצודת דוד.
71. מַטֶּה (מצודת ציון), לא אמר 'עץ' או 'מטה' אלא 'מקל', שהמטה מיוחס לעניין כבוד והמקל לעניין עונש (אברבנאל, מלבי"ם).
72. מצודת דוד. והוא עץ השקדיה (לעזי רש"י).
73. ונראה כי ראה את המקל בלא עלים ובלא פרחים, והתבונן אליו במראה הנבואה והכיר בו שהוא מעץ שקד, לפיכך אמר לו (בפסוק הבא) "היטבת לראות", שאילו ראה אותו עם עלים ופרחים מה היתה הטבת הראיה?! והראה לו האל מקל שקד שהוא משל על הפורענות העתידה לבוא על ישראל, שתבוא להם במהרה כמו שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים, לפיכך נקרא שמו "שקד" כי השקידה עניין המהירות וההשתדלות (רד"ק).
74. שראית דבר המרמז על מה שעתיד להיות, כי מקל שקד ראית, ואני שוקד על דברי, והמה אחד בלשון (מצודת דוד). רד"ק (בפס' קודם) מבאר שאמר לו ה' יתברך, "היטבת לראות" שהבין שהיה המקל משקדים (ראה את ביאורו בהערה בפסוק הקודם). מלבי"ם מבאר שלדברי חז"ל היתה המהירות הזו לטובה, שהקדים הקב"ה שתי שנים קודם את החורבן, ובך נמנעו מישראל פורענויות שהיו אמורות להגיע לוּ היתה מתמלאת הסאה, ובזה אמר על צד הדרוש "היטבת לראות", רצה לומר השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם.
75. רש"י.
76. מצודת ציון.
77. אברבנאל.
78. ובמדרש, השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום, כמנין הימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית (רש"י). והנה באה הנבואה הזאת לירמיהו לפי שתמיד היה ספק אצלו למה ישלחהו עתה ה' בשליחות הזו בנערותו, והיה יותר טוב שימתין מעט עד שיגדל ויהיה לאיש ואז יעשה שליחות, ומפני זה הוצרך הקב"ה להראות לו את מהירות העניין ותכיפותו ושלא יסבול העיכוב וההמתנה כלל אלא שילך מיד (אברבנאל).
79. דהיינו ששאל אותי בעניין זה פעם שניה (מצודת דוד). ומה שאמר "שנית", לפי ששתי המראות היו בעניין אחד, ואף על פי שהדברים הנראים לו נשתנו, אמר כי בעניין זה נראה לו פעם שניה ששאלו גם כן מה הוא רואה, ופירש לו גם כן המשל תוך המראה, ולא שבא לספר הפעמים שנראה לו, כי לא סיפר אלא זאת, וכן (יונה ג, א) "וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֶל יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר" לפי שדיבר עימו בעניין נינוה שתי פעמים לפיכך אמר "שנית", ולא כדברי בעל הדרש שאמר שנית דיבר עימו שלישית לא דיבר עימו (רד"ק).
80. והנה ירמיהו כששמע את ייעוד הרע הזה וראה את מהירות בואו והגעתו, נכספה וגם כלתה נפשו לדעת מי הוא זה ואי זה הוא הצר הצורר אשר יבוא להשחית את ירושלים, ולכן באה לו הנבואה הזאת להודיעו שמצפון תפתח הרעה (אברבנאל).
81. מצודת דוד.
82. והנה הסיר שראה ירמיהו היה משל לירושלים, שכמו שהסיר שומר את הנמצא בתוכו מפני האש לבל ישלוט בו, כן העיר והמבצר ישמרום מפני האויב (מלבי"ם), וכמו שהסיר נועד עבור המאכל שבו יאספו עליו האוכלים, ככה יאספו האויבים על ירושלים לאכול את יעקב, וכן המשיל יחזקאל את ירושלים לסיר ואמר (יחזקאל כד, ג) "שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת" (אברבנאל).
83. רש"י, רד"ק.
84. מצודת ציון. והסיר כשהוא רותח מעלה הבל כמו הנופח באש שמוציא הבל מפיו בעת הנפיחה (רד"ק).
85. דהיינו המקום שמעלה רתיחה מרובה הוא מעבר הצפון (מצודת דוד). אברבנאל מבאר כי "פנים" נאמר פעמים רבות על הקודם בזמן, ורצה לומר בזה ששתי פעמים תחרב ירושלים, "ופניו" רוצה לומר הפנים הראשונים והחורבן הקודם יהיה מפני צפון, כלומר שיעברו עליה הבבלים ויחריבום, ובזה רמז שפעם אחרת תחרב לא מפני צפון כי אם מצד רומי שהיא מערבית לארץ ישראל.
86. והיה לו לומר אל פני צפונה, אלא באמרו במ"ם ביאר בו שני עניינים, האחד כי פני צפונה מורה שפני הסיר היו פונים פני צפונה, והשני להורות כי המרתיחים אותה היו מארץ צפון והיא בבל שהיא מזרחית צפונית לארץ ישראל (רד"ק).
87. ובכל זאת לשם יתרוקנו, והנמשל כי על ידי המצור והחרב אויב יעלו העם מן הסיר ויחשבו לברוח מן המבצר לצד האחר, ובכל זאת ילכדו ע"י הכשדים שיגלו אותם בבלה (כמו שמובא לקמן נב, ח, מלבי"ם). והנה לא אמר ה' יתברך לירמיהו בזה "היטבת לראות" כאשר אמר על המקל שקד, לפי שכבר נאמר לו בתחילת הנבואה הזאת שהיתה שנית, רצה לומר דומה למה שלפניה בעניין ההודעה, ולכן בהיותו כבר יודע עניינה לא היה צריך לומר לו "היטבת לראות" (אברבנאל).
88. מלבי"ם.
89. שבבל לצפונה של ארץ ישראל היא (רש"י).
90. והוא עניין התרה (מצודת ציון) כמו (בראשית כד, לב) "וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים", כאילו היתה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבוא על ישראל, ועל דרך זה תרגם יונתן "תשרי בישתא" (רד"ק). והמשילה לסיר לומר כמו הסיר שמאסף הנתחים אליו ואחר כך מרתיחין אותו, כן כולם יכנסו במצור העיר והאויב ילחם בה (מצודת דוד).
91. ובמדרש, "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" ארבעה רוחות נבראו בעולם, רוח פינת המזרח משם יוצא אור לעולם, רוח פינת הדרום משם טללי ברכה יורדים לעולם, רוח פינת המערב משם אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וגשמים יוצאים לעולם, רוח פינת הצפון בראו ולא גמרו, שאמר, כל מי שיאמר אני אלוה יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי, וזה מה שכתוב (איוב כו, ז) "נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ", ושם הוא מדורן של מזיקין ורוחות ושדים ומשם יורדים לעולם, שנאמר (כאן) "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (ילקוט שמעוני).
92. אפשר לפרשו על ירושלים וכל ערי יהודה, ואפשר ג"כ לפרשו על כל האומות שהחריב נבוכדנצר כמו שיתבאר (אברבנאל).
93. אברבנאל.
94. כאילו אני קורא להם שיבואו, כלומר אשים בליבם שיבואו (רד"ק).
95. והם בבל וכל ארצות ממשלת בבל (מצודת דוד). ואת ה"משפחות" אמר על העם, ו"ממלכות" אמר על המלכים ראשי הממלכות, ועל שמם נקראים "ממלכות", ואומר זה על מלכי ארץ בבל, והמלך הגדול היה נבוכדנצר, ועל הממלכות אמר "ובאו ונתנו איש כסאו" רוצה לומר כשיצורו על ירושלים, והם נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב מָג (ירמיהו לט, ג) וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ בָּבֶל (שהוזכרו שם בפס' יג) כאשר נלכדה ירושלים (רד"ק).
96. מצודת דוד.
97. אברבנאל.
98. תרגום יונתן.
99. תרגום יונתן.
100. תרגום יונתן.
101. מצודת דוד.
102. מצודת דוד.
103. מצודת דוד.
104. מצודת דוד.
105. אברבנאל.
106. מצודת דוד.
107. רש"י.
108. מצודת דוד. רד"ק מבאר כי דיבור האל עמהם הוא הבאת המלכים עליהם, והוא הדיבור שידבר עמהם שיביא ייסורים עליהם להוכיחם. אברבנאל מבאר כי הדיבור והתוכחה הוא שיחרימם ויגלם מארצם.
109. רוצה לומר, אביא עליהם משפט הגמול בעבור רעתם (מצודת דוד).
110. אברבנאל.
111. ובזה היתה רעתם משולשת, א' שעזבו את ה', ב' שעשו זאת לא כדי להיות חופשיים אלא קיטרו לאלהים אחרים הגם שעבודתם כבדה יותר, ג' שאין בזה השגת תועלת, כי השתחוו למעשה ידיהם שעשו בעצמם ויודעים שאין בו ממש (מלבי"ם).
112. אברבנאל.
113. הוא עניין זירוז, כי החגור במתניו הוא מזורז (מצודת דוד).
114. רש"י.
115. רד"ק.
116. מלבי"ם.
117. מלבי"ם.
118. מצודת ציון.
119. מצודת דוד.
120. מלבי"ם.
121. רד"ק, אברבנאל.
122. מצודת דוד. ר"י קרא ביאר אל תירא שאני אחיתך לפניהם שלא אתנך בידם.
123. מצודת דוד.
124. מצודת דוד.
125. שהיא בצורה וחזקה (ר"י קרא). דהיינו שלא יוכלו לך כמו שלא יוכל אדם לכבוש עיר מבצר, וכל שכן אם יהיו לה חומות נחושת, ומה שאמר לעמוד ברזל שלא יוכל אדם להטותו ולשוברו (רד"ק).
126. מצודת דוד.
127. רד"ק, מצודת דוד.
128. רש"י.
129. מלבי"ם.
130. שעליהם מוטל להורות דעה (מלבי"ם).
131. שהם היותר שפלים במדרגה (אברבנאל).
132. רד"ק.
133. מצודת דוד.
134. מצודת דוד.
135. מצודת דוד. בנסיון לסתור את דברי נבואתך (תרגום יונתן, רש"י, רד"ק).
136. מלבי"ם.
137. מלבי"ם.
138. אברבנאל.
139. תרגום יונתן.
140. מצודת דוד. שלא ימיתוך (רד"ק).

ניתן ליצור איתנו קשר
בטלפון 072-390-2392

או להשאיר פרטים בטופס ונחזור אליכם אי"ה