/ ירמיהו פרק ט'

פסוקים

ירמיהו פרק ט'

(א) מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: אמר הנביא, [1] מִי יִתְּנֵנִי -יתן לי [2] בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים -להולכי אורח, [3] וְאֶעֶזְבָה -אז הייתי עוזב [4] אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה -ללכת [5] מֵאִתָּם אל מלון המדבר [6] , ולא לְשִׂנְאָתִי אותם, אלא [7] כִּי אם מפני [8] שֶׁ כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת -קבוצת אנשים [9] בֹּגְדִים: [10]
(ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ, וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהֹוָ֗ה: והמשילם הנביא לְקַשָּׁת ואמר, [11] וַיַּדְרְכוּ -הזמינו [12] אֶת לְשׁוֹנָם שהיא להם [13] קַשְׁתָּם [14] לדבר [15] שֶׁקֶר, וְלֹא לֶ מַעַן תחזק ידם לעשות [16] אֱמוּנָה -משפט אמת [17] גָּבְרוּ בָאָרֶץ על החלשים, [18] כִּי מֵרָעָה -מעבירה אחת [19] אֶל רָעָה -לעבירה אחרת [20] יָצָאוּ, [21] וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ -אינם נותנים לב לדעת אותי, [22] נְאֻם -אמר [23] יְהֹוָ֗ה: [24]
(ג) אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ -תהיו נשמרים זה מזה שלא לגלות מסתרי לבבו, [25] וְעַל כָּל -שום [26] אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב [27] -יעקם ויעוות דרכו מול אחיו, [28] וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ על רעהו [29] ויגלה סודותיו: [30]
(ד) וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ: וְ כל [31] אִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ -מהתל ומלעיג, [32] וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ -הרגילו את [33] לְשׁוֹנָם לְ דַּבֶּר שֶׁקֶר, [34] הַעֲוֵה -לעוות דרכם [35] ולעשות מעשה עָוֶל [36] נִלְאוּ -יגעו [37] וטרחו: [38]
(ה) שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהֹוָ֗ה: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה [39] -כשהם יושבים הם חושבים מחשבות מרמה, [40] בְּמִרְמָה -ובעבור שעסוקים במרמה [41] החליפו יראתי [42] וּ מֵאֲנוּ לָ דַעַת אוֹתִי [43] נְאֻם -אמר [44] יְהֹוָ֗ה:
(ו) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָ֗ה צְבָאוֹת, הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי: לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָ֗ה צְבָאוֹת, הִנְנִי צוֹרְפָם -אביא עליהם פורענויות [45] וּבְחַנְתִּים -ואבחן אותם אם נצרפו כהוגן, [46] כִּי מאחר שאני מזהירם לשוב אלי ואינם שבים [47] אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי -בעבור [48] בַּת עַמִּי ?! אם אניחם להיות משוקעים בעוון הלא המה עמי וראויים הם להיות עם קדוש, ואם אעשה עמהם כליה הלא המה עדת עמי ורחמי עליהם, ולכן אצרפם בייסורים למרק מהם העוון שישארו מנוקים מעוון: [49]
(ז) חֵץ שָׁחוּט (שוחט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: לֶ חֵץ שָׁחוּט (שוחט [50] כתיב) -מחודד [51] נדמה [52] לְשׁוֹנָם [53] , כל אחד [54] מִרְמָה דִבֵּר -מדבר עם חבירו, כי [55] בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת -עם [56] רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ -ובקרב ליבו [57] יָשִׂים אָרְבּוֹ -מארב עליו: [58]
(ח) הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם יְהֹוָ֗ה, אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?!: הַעַל -וכי על מעשים [59] כָּ אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד -אשגיח [60] בָּם להפרע מהם?! [61] נְאֻם -אמר [62] יְהֹוָ֗ה, אִם וכי [63] בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?!: [64]
(ט) עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ: וקונן הנביא על עמו ונחלתו באומרו, [65] עַל הֶהָרִים [66] אֶשָּׂא -ארים קול [67] בְכִי וָנֶהִי -ויללה, [68] וְעַל חורבן [69] נְאוֹת -אָהֳלֵי הרועים אשר [70] בַּ מִדְבָּר [71] ארים [72] קִינָה כִּי נִצְּתוּ -נעשו צִיָּה ושממה [73] מִבְּלִי -ואין [74] אִישׁ עֹבֵר שם, [75] וְלֹא שָׁמְעוּ -נשמע [76] קוֹל מִקְנֶה כי האויב שללם לעצמו, [77] מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה [78] נָדְדוּ ממקומם וְ הָלָכוּ [79] להם: [80]
(י) וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב: וְנָתַתִּי -ואתן [81] אֶת יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים -לגלי אבנים מהריסות הבתים [82] והחומות [83] , ויהיו [84] מְעוֹן -מדור [85] לַ תַּנִּים [86] אשר יקוננו שם, [87] וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב כי כולם ילכו בגלות: [88]
(יא) מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהֹוָ֗ה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם שיודע חוקי החכמה [89] וְיָבֵן -ויבין מדעתו [90] אֶת הרעה [91] הַ זֹאת, וַאֲשֶׁר -ומי הנביא אשר [92] דִּבֶּר פִּי יְהֹוָ֗ה אֵלָיו [93] וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ הקדושה [94] ובאה כל הפורענות הזאת [95] , ויגיד אותו האיש או אותו הנביא [96] על מה נִצְּתָה -נעשתה הארץ צִיָּה ושממה [97] כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר שמה: [98]
(יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָ֗ה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא הָלְכוּ בָהּ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָ֗ה [99] כי העיקר הוא [100] עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, [101] וְ לכן [102] לֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, [103] וְלֹא הָלְכוּ בָהּ -בדרך התורה לקיים מצוותיה: [104]
(יג) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: אלא עשו ההיפך, [105] וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת -הרהור [106] לִבָּם [107] וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם -הרגילו אותם בהם [108] אֲבוֹתָם: [109]
(יד) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָ֗ה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ: לָכֵן כֹּה -כך [110] אָמַר יְהֹוָ֗ה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל , כמו שהשׂביעו את נפשם במאכלים מרים ואמונות ארסיות המשחיתים את הנפש, כך אני [111] הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה [112] וְהִשְׁקִיתִים -ואשקה אותם [113] מֵי סחיטת [114] רֹאשׁ -עשב מר: [115]
(טו) וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם: וַהֲפִצוֹתִים -ואפזר אותם [116] בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ -הכירו מעולם [117] , גם [118] הֵמָּה -הם [119] וַאֲבוֹתָם -וגם אבותם, [120] וְשִׁלַּחְתִּי -ואשלח [121] אַחֲרֵיהֶם [122] אֶת הַחֶרֶב -חרב האויב [123] עַד כַּלּוֹתִי -אשר אכלה [124] אוֹתָם -את רובם: [125]
(טז) כֹּה אָמַר יְהֹוָ֗ה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: כֹּה -כך [126] אָמַר יְהֹוָ֗ה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ -תנו לב להבין ברעה הזאת העתידה לבוא [127] וְקִרְאוּ מעתה [128] לַמְקוֹנְנוֹת [129] וּתְבוֹאֶינָה -וְתָבוֹאנָה אליכם לעורר קינות ויללות, [130] וְאֶל הַחֲכָמוֹת בדברי הספד וקינה [131] שִׁלְחוּ לקרוא להן [132] וְתָבוֹאנָה: [133]
(יז) וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם: וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה -ותשאנה [134] עָלֵינוּ -בעבורינו [135] נֶהִי -קול יללה [136] למען יתעוררו לבבינו [137] וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, [138] וְעַפְעַפֵּינוּ [139] יִזְּלוּ -יטיפו [140] מָיִם -מי דמעות: [141]
(יח) כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ?! בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ: כִּי קוֹל נְהִי -יללה [142] נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן שאומרים [143] אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ?! בֹּשְׁנוּ מְאֹד כי חשבנו להתבצר בציון, ועתה לא כך היה, [144] כִּי עָזַבְנוּ את אָרֶץ נחלתנו [145] לצאת בגולה, [146] כִּי האויבים [147] הִשְׁלִיכוּ אותנו [148] לחוץ [149] מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ: [150]
(יט) כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר יְהֹוָ֗ה וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה: כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים [151] את דְּבַר יְהֹוָ֗ה שאמר שהפורענות עתידה לבוא, [152] וְתִקַּח -ותקבל [153] אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו [154] שמצווה על הקינה והנהי, [155] וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי -דברי יללה, [156] וְאִשָּׁה את [157] רְעוּתָהּ -חברתה [158] תְּלַמֵּד [159] קִינָה באופן שכל אישה תדע לקונן על הרעה הגדולה הזאת: [160]
(כ) כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת: והקינה אשר ילמדו לקונן אותה היא [161] כִּי אף שסגרנו את שערי הארמון שלא יוכל האויב הממית לבוא, הנה [162] עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ [163] -דרך חלונותינו, ומשם [164] בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ [165] , והיה בדעתו [166] לְהַכְרִית עוֹלָל -קבוצת העוללים [167] מִחוּץ -מן השוק [168] , וכן את הַ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת -מן הרחובות: [169]
(כא) דַּבֵּר כֹּה נְאֻם יְהֹוָ֗ה, וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף: ואמר האל לנביא, [170] דַּבֵּר אל ישראל [171] ואמור להם, [172] כֹּה -כך [173] נְאֻם -אמר [174] יְהֹוָ֗ה, וְנָפְלָה -תושלך [175] נִבְלַת הָאָדָם [176] כְּדֹמֶן -כזבל [177] עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וּכְעָמִיר -וכעומרי התבואה המושלכים [178] מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר [179] וְאֵין מְאַסֵּף אותו, כך יהיו פגריכם כנשכחים על פני השדה ואין קובר אותם: [180]
(כב) כֹּה אָמַר יְהֹוָ֗ה, אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כֹּה -כך [181] אָמַר יְהֹוָ֗ה, אַל יִתְהַלֵּל [182] חָכָם בְּחָכְמָתוֹ [183] , כי לא יוכל להציל נפשו בחכמתו, [184] וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ , כי לא יוכל בהם להציל נפשו בגבורתו, [185] אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ , כי לא יוכל לפדות נפשו בעושרו: [186]
(כג) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָ֗ה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָ֗ה: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל -המשבח עצמו, [187] הַשְׂכֵּל -במה שהשכיל [188] וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָ֗ה ואין עוד מלבדי, ואני הוא אשר [189] עֹשֶׂה חֶסֶד לאוהבי ולשומרי מצוותי [190] , ואני הוא העושה [191] מִשְׁפָּט להיפרע מן הרשעים [192] וּצְדָקָה בָּאָרֶץ -עם בני העולם [193] לקבל את השבים ולהסיר מעליהם המשפט, כִּי בְאֵלֶּה -בכל אלה [194] חָפַצְתִּי אני לתת לכל אחד כגמולו, [195] נְאֻם -כך אמר [196] יְהֹוָ֗ה:
(כד) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָ֗ה, וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה: הִנֵּה יָמִים בָּאִים -קרובים לבוא [197] נְאֻם -אמר [198] יְהֹוָ֗ה, וּפָקַדְתִּי -אשגיח להעניש ולהביא גמול [199] עַל כָּל מוּל -הנימולים [200] ועל אלה אשר [201] בְּעָרְלָה שלא נימולו: [202]
(כה) עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב, וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר, כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב: ומפרש מי הם המקבלים העונש והגמול ליפול ביד נבוכדנצר באומרו [203] , אפקוד [204] עַל מִצְרַיִם שהם ערלי בשר [205] וְעַל יְהוּדָה שהם ערלי לב, [206] וְ כן אפקוד [207] עַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל בני [208] מוֹאָב, וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה -הנפרדים והמפוזרים [209] הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר, כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים בבשרם [210] וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בכללם [211] עַרְלֵי לֵב [212] , לכן אלו ואלו יחריב נבוכדנצר: [213]

הערות

1. רד"ק.
2. לצרכי (מצודת דוד).
3. רד"ק, מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. אברבנאל. ורד"ק מבאר שאמר הנביא שיתאווה להיות שוכן באותו המלון כדי שלא יראה עוד את ישראל, כי לא יוכל לראות ברעתם.
8. אברבנאל.
9. מצודת דוד.
10. שהם נעצרים יחד לדבר בגד ושקר, וכן תרגם יונתן סיעת שקרין (רד"ק). מלבי"ם ביאר "כי כלם מנאפים" ובכל זאת הם "עצרת בוגדים" דהיינו הם מתעצרים (נאספים) לפני ה' לעבוד ולהתפלל, אבל הוא בבגידה, כי ליבם מלא אָוֶן.
11. מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. מצודת דוד.
14. להרוג אנשים ממרחק כמו שהורגים בקשת (מצודת דוד). והיות שדורכים את הקשת ברגלים קורא אותה "דריכה", והנביא המשיל לשונם לקשת שקר (רש"י, מצודת דוד). ר"י קרא מבאר כי לשונם דומה לקשת רמיה שיבטח בה הדורך, וכשהיא דרוכה היא נשברת ביד בעליה, ואף הם בפיו "שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אׇרְבּוֹ" (להלן פס' ז).
15. מצודת דוד.
16. מצודת דוד.
17. רד"ק.
18. רד"ק. כלומר מה שהם מתגברים על החלשים אין דעתם למען תחזק ידם לעשות אמונה (רד"ק, מצודת דוד) שישפטו משפט אמת וימנעו העושקים (רד"ק).
19. רש"י, מצודת דוד.
20. רש"י, מצודת דוד.
21. עוד יש לפרש מרעת אויב זה יוצאים לרעת אויב אחר, או לוקים שנה זו בשידפון ושנה זו בירקון או בארבה, ועם כל זה לא נתנו לבם לשוב ממעשיהם הרעים ולדעת את ה' (רד"ק בפי' השני).
22. מצודת דוד.
23. תרגום יונתן.
24. ואילו היו שבים אלי, עדיין הייתי מקבלם, אלא משיצאו מרעה אל רעה אותי לא ידעו (ר"י קרא).
25. מצודת דוד.
26. מצודת דוד.
27. עניין עיקום ועיוות (מצודת ציון). רש"י מבאר ארוב יארוב. ורד"ק מבאר שהוא עניין תרמית והערמה, כמו (בראשית כז, לו) "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם".
28. מצודת דוד.
29. מצודת דוד.
30. מלבי"ם מבאר שהבגידה ביניהם כ"כ רבה עד שאני מצווה שגם על אח לא יבטחו להשיג מאיתו טובה, וְרֵעַ לא רק שלא יבטח עליו אלא גם צריך להישמר מרעתו.
31. מצודת דוד.
32. מצודת ציון.
33. רד"ק, מצודת ציון.
34. כי מתמידים בזה (מצודת דוד).
35. רש"י, מצודת דוד.
36. רד"ק.
37. רש"י, מצודת ציון.
38. רש"י. כי הרבה עִוּוּת עשו, והוא ענין מליצי (מצודת דוד). אברבנאל מבאר נלאו מלעוות הדרך ההיא מדבר שקר, כי אף כשרצו לדבר אמת לא יוכלו לעשותו, וילאו מלעוות מנהגם ולמודם שהיה לדבר שקר. מלבי"ם מבאר כי על אף שאיש מרעהו ישמרו, בכל זאת איש ברעהו יהתלו להוציא עליו רכיל ודיבה שלא שמע ממנו כלל, כי למדו לשונם דבר שקר. ובמדרש, א"ר זירא לא לימא איניש לינוקא [-לא יאמר אדם לתינוק] יהיבנא לך מידי [-אתן לך דבר] ולא יהב ליה [-ולא יתן לו], דילמא אתי לאגמורי שקרא [-שמא יבוא ללמוד שקר], שנאמר "למדו לשונם" וגו' (סוכה מו:, ילקוט שמעוני). ועוד במדרש, רב הוה קא מצערא ליה דביתהו [-אשתו היתה מצערתו], כי אמר לה עבידי לי טלופחי עבדא ליה חימצי, חימצי עבדא ליה טלופחי [-כשהיה מבקש שתכין לו מאכל עדשים היתה מכינה מאכל אפונים וכן להיפך], כי גדל חייא בריה [-כשגדל חייא בנו], אפיך לה [-היה הופך את בקשת אביו], אמר ליה איעליא לך אמך [-השתפרה אמך!], אמר ליה אנא הוא דקא אפיכנא לה [-אני הוא זה שהופך את בקשתך], אמר ליה... את לא תעביד הכי [-אל תעשה כך], שנאמר "למדו לשונם דבר שקר העוה" וגו' (יבמות סג.).
39. ר"ל המרמה מקיפה אותך מסביב וכאילו א"א לך להפרד ממנה (מצודת דוד), ונעשית המרמה כל כך טבעית אליהם עד שבסיבתה "מאנו דעת אותי נאם ה'", והוא מכלל התוכחה שאמר כנגד העם (אברבנאל). ורד"ק מבאר שאמר האל יתברך לנביא מה יועיל שבתך בתוך מרמה כלומר בתוך עם מרמה שלא תוכל להשיבם אליך.
40. רש"י.
41. מצודת דוד.
42. רש"י.
43. כי המרמה נוחה להם מלדעת את ה' (מצודת דוד).
44. תרגום יונתן.
45. מצודת דוד.
46. שהצירוף היא ההתכה באש להסיר הסיגים, והבחינה היא שמנסה אותו אם יש בו סיג, ואמר שלאחר שהנני צורפם אבחנם שנית אם נותרו בהם סיגים מפני שאיני יודע איך לעשות שיהיו נקיים מכל סיג, כי גם אחרי הצירוף ר"ל אחרי האש והייסורים הם עדיין מלאים סיג וחלאה, ולכן צריך לחזור ולבחנם ולצרפם פעם אחר פעם (מלבי"ם). כדרך הכסף שצורפים אותו בכור להסיר הסיג ולבחון הכסף הטוב הוא אם רע, כן אביא עליהם פורעניות למרק ולהסיר מהם סיגי העוון (מצודת דוד).
47. ר"י קרא.
48. אברבנאל.
49. מצודת דוד.
50. רוצה לומר כמו שוחט שהוא הורג, כן הורגים הם בני אדם בלשונם הרע שהם הולכי רכיל (רד"ק).
51. ר"י קרא. מצודת דוד ביאר שהוא דומה לחץ הנמשך על יתר הקשת. ורד"ק ביאר שהוא נמשך על המשחזת לחדדו. רש"י (בביאורו השני) מבאר מלשון שחיטה ממש. ויונתן תרגם כגיר די מחריף, כמו סכינא חריפא בדברי רז"ל, שפירשו מחודד ודק החתיכה (רד"ק).
52. מצודת דוד.
53. כי בלשון הרע הורגים למרחוק כמו חצי הקשת, מצודת דוד. ובמדרש, א"ר חמא בר חנינא לפי שנאמר (משלי יח, כא) "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", אי מה יד אינו ממית אלא בסמוך לו, אף לשון אינו ממית אלא בסמוך לו? תלמוד לומר "חץ שחוט לשונם"! אי מה חץ ארבעים וחמישים אמה אף לשון עד ארבעים וחמישים אמה? ת"ל (תהלים עג, ט) "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ", וכי מאחר דכתיב שתו בשמים פיהם, חץ שחוט למה לי? לומר דקטיל [-שהורג] כחץ! וכי מאחר דכתיב חץ שחוט, מות וחיים ביד לשון למה לי? לכדרבה, דאמר רבה דבעי חיי [-מי שרוצה חיים] בלישניה [-יעסוק בתורה בלשונו], דבעי מות [-מי שרוצה מיתה] בלישניה [-יעסוק בלשונו בדברי שטות ונבלה] (ערכין טו:, ילקוט שמעוני).
54. מצודת דוד.
55. רד"ק, מצודת דוד.
56. רד"ק, מצודת דוד.
57. רד"ק, מצודת דוד.
58. רד"ק, מצודת דוד. מלבי"ם ביאר כי כבר שב ההרגל אצלם לדבר רמיה תמיד עד שאין הלשון ברשותם, רק הוא כחץ ביד מרמה, והלשון נמשלת כחץ שחוט ומשוך, שאי אפשר עוד לעכב אותו, והגם שבפיו שלום את רעהו ידבר, בקרבו ישים ארבו דהיינו בקרב הדיבור, האורב יושב בחדר לארוב על רעהו ולהרע לו.
59. מצודת דוד.
60. מצודת דוד. פקידת משפט ועונש גלות (אברבנאל).
61. מצודת דוד.
62. תרגום יונתן.
63. מצודת דוד.
64. מלבי"ם מבאר ראוי שאפקוד בין מצד המעשים עצמם, ועל זה אמר "העל אלה לא אפקד", ובין מצד הנקמה על תכונת רוע הנפש הפועלת כך, ועל זה אמר "אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי".
65. רד"ק, אברבנאל.
66. על חורבן ההרים (רש"י). והאברבנאל מבאר ש"ההרים" ו"נאות מדבר" הכוונה להרים ולמדבר שסביב ירושלים, כמו שנאמר (תהלים קכה, ב) "יְרוּשָׁלַ͏ִם הָרִים סָבִיב לָהּ". רד"ק מבאר "על ההרים אשא בכי" כדי להשמיע קולו למרחוק. ומצודת דוד מבאר על חורבן ההרים אשר לא צמחו ארים קול בכי ויללה.
67. מצודת דוד.
68. מצודת ציון.
69. מצודת דוד.
70. רד"ק, מצודת דוד.
71. לפעמים מקום המרעה סמוך למדבר (מצודת ציון). ורד"ק מבאר כי יש מדבר שיש בו מקום מרעה, כמו (שמות ג, א) "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר".
72. מצודת דוד.
73. רש"י, מצודת ציון. רד"ק מבאר עניין חורבן.
74. מצודת דוד.
75. מצודת דוד.
76. מצודת דוד.
77. מצודת דוד. ור"ל לא רק שאין אהלים תקועים לרועים, אלא אפילו איש אין עובר שם לרעות מקנה ולא נשמע קול מקנה, כי כלם נדדו הלכו בשבי (רד"ק).
78. הוא דרך גוזמא להפליג הדבר (רד"ק), או שאמר זאת כי רוב העופות ישכנו במקום שיש אנשים, כי שם ימצאו פירות ופרחי אילנות וזרעים למאכלם, וכאשר יהיה שממה ילכו להם (רד"ק, מצודת דוד), והבהמות נלקחו ע"י האויב (מצודת דוד).
79. דהיינו סופן לילך. ובמדרש, אמרו רז"ל (שבת קמה:) חמישים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה כי מגלות צדקיהו עד פקודת כורש מלך פרס עברו חמישים ושתים שנה, ורמז לדבר ועד "בהמה" חשבונה בגימטריא נ"ב, והחשבון מכוון במסכת מגילה (יא:, רש"י, רד"ק).
80. מצודת דוד.
81. תרגום יונתן.
82. רד"ק, מצודת דוד.
83. רד"ק.
84. מצודת דוד.
85. מצודת ציון.
86. הוא מין נחש (מצודת ציון), ודרכם לשכון בין גלי אבנים (מצודת דוד). וראה באיוב (ל, כט) על הפסוק "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים", שביאר האבן עזרא שהם חיות שיש להם קול משומם.
87. כי בחורבן האנשים יקוננו שמה תנים ובנות יענה (אברבנאל).
88. מצודת דוד.
89. מלבי"ם.
90. רד"ק. רוצה לומר שיתן אל לב (אברבנאל).
91. אברבנאל. היא אבדן הארץ האמורה להלן (מצודת דוד).
92. רש"י, מצודת דוד.
93. רד"ק מבאר מי החכם שיבין מדעתו, והנביא יגיד התשובה והשאלה כמו שנאמרה לו מפי ה'. מלבי"ם מבאר מי האיש החכם שיודע חוקי החכמה ויבן את זאת בתבונתו, או אשר דבר פי ה' אליו בנבואה.
94. אברבנאל.
95. רש"י.
96. דהיינו או על ידי החכמה או על ידי הנבואה (אברבנאל).
97. מצודת ציון.
98. רצונו לומר, מהו הדבר העיקרי שבגללו אירע החורבן, וכאומר אין מי בהם אשר יגיד זאת (מצודת דוד). ובמדרש, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר (להלן בפס' יב) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָ֗ה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי", היינו "וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי" (שם) היינו "וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (שם), א"ר יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה (ב"מ פה:, ילקוט שמעוני), וראה רש"י (ב"מ שם) המבאר כי בזה שלא ברכו על התורה גילו דעתם שאינה מתנה חשובה להם.
99. ה' בעצמו אמר (מצודת דוד).
100. מצודת דוד.
101. שנאמר (דברים ל, יב-יג) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא" (רד"ק).
102. מצודת דוד.
103. בכל הדברים (מצודת דוד).
104. כי אם הם היו עוסקים בתורה היה המאור שבה מחזיר אותם למוטב, אבל בעבור שלא עסקו בה באו לכל אלה הפשעים ואבדה הארץ בעוונם (מצודת דוד). ובמדרש, "על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר" וכתיב לאחר מכן "ויאמר ה' על עזבם את תורתי", תאני ר' שמעון בן יוחאי, אם ראית עיירות נתלשות ממקומם בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים. ועוד במדרש, ר' הונא ור' ירמיה ור' שמואל בר רב יצחק, מצינו שוויתר הקב"ה על עבודת אלילים, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, שכן על מה אבדה הארץ? על עבודת אלילים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב [-לא כתוב] כאן, אלא על עזבם את תורתי. ר' הונא ור' ירמיה ור' חייא בר אבא, כתיב "ואותי עזבו" שמא תורתי שמרו?! הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שאילו תורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקין בה היתה מחזירן אצלי, רב הונא אמר, למוד תורה אפילו שלא לשמה, שכיוון שאתה מתעסק בה אתה חוזר ועושה אותה לשמה. א"ר יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין באומות העולם כבלעם הרשע בן בעור וכאבטימוס הגרדי, נכנסו אומות העולם אצל אבטימוס אמרו להם יכולים אנו להזדווג לאומה זו? אמרו להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולם אין אתם יכולים להזדווג להם שכך הבטיחן אביהם הקול קול יעקב וגו', כל זמן שקולו של יעקב מצפצף אין הידיים ידי עשיו (ילקוט שמעוני).
105. אברבנאל.
106. תרגום יונתן, וראה לעיל פרק ז' פס' כד.
107. דהיינו מה שליבם ראה וחמד (מצודת דוד).
108. מצודת דוד.
109. וראו אבותם עובדים אותם ועבדום הם גם כן אחריהם, והאבות הם הדורות הרשעים שעברו (רד"ק). וכך בין שכלם ובין הֶרְגֵּל מעשיהם הטה אותם מתורת ה' אל עבודת נכר, ואין להם עוד תקנה (מלבי"ם).
110. תרגום יונתן.
111. מלבי"ם.
112. הוא עשב מר (רש"י, מצודת ציון).
113. תרגום יונתן.
114. מצודת דוד.
115. מצודת ציון. רש"י מבאר כי הוא ארס נחש. רד"ק מבאר שהמשיל את הצרות ללענה וראש שהם סמי המוות, ואמר "מי ראש" לפי שהוא מי סחיטת העשב שקורין ראש, גם יש שהוא מראש הפתן ואמרו כי לפיכך נקרא "ראש" כי לרוב עושים אותו מראש הפתן. והכל משל לעונשיהם והנמשל במאכל ובמשתה (אברבנאל). ורצונו לומר אביא עליהם צרות שונות (מצודת דוד).
116. מצודת ציון.
117. מצודת דוד.
118. מצודת דוד.
119. תרגום יונתן.
120. מצודת דוד.
121. מצודת דוד.
122. אל המקומות אשר ינוסו ויתפזרו הנה והנה שמה (מצודת דוד).
123. מצודת דוד.
124. מצודת דוד.
125. רד"ק. שכן לא אמר עד כלותי "כולם" אלא "אותם" שרוצה לומר רובם (אברבנאל).
126. תרגום יונתן.
127. רד"ק, מצודת דוד.
128. רד"ק, מצודת דוד.
129. הם הנשים היודעות לספוד ולקונן על המתים (מצודת ציון).
130. מצודת דוד.
131. רד"ק. הן הבקיאות למהר לסדר אמרי עצבון רוח ויגון להדאיב נפשות השומעים (מצודת דוד). ויודעות לעשות חרוזים וקינות לכל דבר רע (אברבנאל). מלבי"ם מבאר כי הן אלה אשר בחוכמתן יודעות מה לעשות להחיות את החיים בל ימותו ובל יאבדו ברעה המוצאת אותם.
132. דהיינו תקראו גם להן (אברבנאל). מלבי"ם ביאר כי מקוננות נמצאות בכל עיר ועיר ואין צורך בשבילן אלא רק קריאה, והחכמות לעומתן מועטות במדינה, ולכן אמר "שלחו" דהיינו שלחו לקרותן מרחוק, ולכן כפל מלת "ותבואנה" כי המקוננות תבואנה תחילה בהיותן קרוב.
133. ובמדרש, ר' יוחנן ורבי שמעון בן לוי ורבנן, ר' יוחנן אמר, משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר "אוי לו לזה מאיזו שלווה גלה", כעס על השני, נטל את המקל והגלהו אמר "אנא הו דתרבותי בישא" [-אני הוא זה אשר גידלתי רעה], כך גלו עשרת השבטים התחיל הקב"ה אומר אוי להם כי נדדו ממני, וכיון שגלו שבט יהודה ובנימין כביכול אמר הקב"ה אוי לי על שברי. ר' שמעון בן לוי אמר משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, התחיל מקונן עליו, כעס על השני נטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, אמר, אין בי כח לקונן אלא "קראו למקוננות ותקוננה", כך גלו עשרת השבטים התחיל מקונן עליהם (עמוס ה, א) "שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל", וכיון שגלו שבט יהודה ובנימין כביכול אמר הקב"ה אין בי כח לקונן אלא אמר "קראו למקוננות" (ילקוט שמעוני).
134. מצודת ציון.
135. מצודת דוד. וכלל הנביא בדבריו את עצמו בכלל ישראל (רד"ק).
136. מצודת דוד.
137. מצודת דוד.
138. שאפילו שאין בדעתו של אדם לבכות כששומע קול המקונן נוטה לו ליבו לבכות (ר"י קרא).
139. הם אישוני העיניים (רד"ק, מצודת ציון).
140. מצודת ציון.
141. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ובמדרש, "ועפעפיהם יזלו מים" אין כתיב [-לא כתוב] כאן אלא "ועפעפינו יזלו" דידי [-שלי] ודידהון [-ושלהם] (ילקוט שמעוני).
142. מצודת דוד.
143. מצודת דוד.
144. מצודת דוד. וקודם שנכבשה ציון היו חושבים להישגב בציון וירושלים, שאם תישאר להם ירושלים עוד היו נבנות שאר הערים שנכבשו וחוזרים ליישובן, כמו שעשו בימי סנחריב שכבש הכל חוץ מירושלים, וכיון שנשארה ירושלים נשאר הכל ולא גלו ולא עזבו את ארץ ישראל, אבל כיון שנכבשה ירושלים אין עוד תקנה ואז היה קול הנהי נשמע ואומרים "איך שדדנו בושנו מאד" (רד"ק).
145. מצודת דוד.
146. ולא למקום קרוב (מלבי"ם).
147. רש"י.
148. רד"ק.
149. מצודת דוד.
150. מלשון משכן ומקום מדור (מצודת ציון). ואמר כאילו משכנותינו השליכו אותנו החוצה, ואין בושה גדולה מזו שיצא אדם בכח מביתו, לפיכך "בושנו מאד" (רד"ק). ומלבי"ם מבאר השליכו אותנו לשכון במקום רחוק. ובמדרש, "כי קול נהי נשמע מציון", א"ר יצחק מאי נשמע, וכי יש אבנים בוכות או עצים בוכים?! אלא מאי קול נהי נשמע מציון? ממי שמשרה שכינתו בציון. ועוד במדרש, "כי השליכו משכנותינו" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, דבר אחר זה חורבן ראשון וחורבן שני (ילקוט שמעוני).
151. אמר "נשים" כי המספד והנהי על פי רוב בנשים, כי הן רכות הלב יותר מן האנשים (רד"ק).
152. מצודת דוד.
153. מצודת ציון.
154. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
155. אברבנאל.
156. מצודת ציון.
157. מצודת דוד.
158. מצודת ציון.
159. מצודת דוד.
160. אברבנאל.
161. אברבנאל.
162. מצודת דוד.
163. ובמדרש, שנו רבותינו, דֶּבֶר בעיר כנס רגליך, דכתיב (ישעיהו כו , כ) "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ", ואומר (דברים לב, כה) "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה", אף על גב דבחדרים אימה מחוץ תשכל חרב, רבא בעידן [-בזמן] ריתחא [-דֶּבֶר] הוה סכר [-היה סוגר] כַּוֵּי [-חלונות ביתו], שנאמר "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ" (ב"ק ס:, ילקוט שמעוני).
164. מצודת דוד.
165. ורצה לומר, לא הועלנו בכל התחבולות וההתחכמות למנוע את האויב (מצודת דוד). רד"ק מבאר כי הארמון הוא הבית הגבוה, ובהיסגר שערי הארמון אין דרך להיכנס בו אלא שיעלה הנכנס בו דרך החלונות, וזה דבר רחוק כי הם גבוהים, לפיכך לא יסגרו חלונות הארמון אלא יהיו פתוחים תמיד, ואמר דרך משל "כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו" כלומר כי באה לנו הצרה פתאום שלא היינו נשמרים ממנה, ואע"פ שהיו נביאי האמת אומרים זה אלינו תמיד, לא היינו שומעים אליהם ולא עלה על ליבנו שתהיה, וגם אם תהיה לא חשבנו שתהיה צרה גדולה כזאת.
166. מצודת דוד.
167. מצודת דוד.
168. רש"י, מצודת ציון. כי דרך העוללים לשחוק בשוק והבחורים ברחובות, והנה הם נכרתים משם (רד"ק), כי הרג את כולם ואין מי שישחק בחוצות (מצודת דוד). מלבי"ם מבאר כי הרחוב הוא מקום השוק שם נמצאו הבחורים, והחוץ הוא אחורי הבתים, ושם נמצאו עוללים ויונקי שדיים.
169. ששם מנהגם ללכת תמיד (מצודת דוד).
170. רד"ק.
171. מצודת דוד.
172. רד"ק.
173. תרגום יונתן.
174. תרגום יונתן. דהיינו כך הוא נאומו של ה' (רד"ק). והאברבנאל מבאר, רוצה לומר שלא יצטרכו ליפות הדברים בקינות במידה ובמשקל ובמשורה, אלא שיספרו הרעה כמות שהיא, ובזה די לקונן ולספוד, וזהו "דבר כה נאם ה'", ומה הוא שידברו, כמות שהוא, ושהוא יספיק לקינה ונהי, והוא אומרו "ונפלה נבלת האדם כדומן על פני השדה וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף", כי זהו היותר קשה שבקינות.
175. תרגום יונתן.
176. דהיינו יפלו הרבה פגרי אדם (מצודת דוד).
177. מצודת ציון.
178. מצודת דוד.
179. שֶׁשְּׁכָחוֹ הקוצר ונשאר מאחריו (רד"ק). מצודת דוד מבאר המושלכים מאחרי הקוצר אשר דרכו לעשות עומרים ומניחם על פני השדה והולך להלן לקצור עוד.
180. רד"ק. כי הנשארים יפחדו לצאת ממקום מחבואם (מצודת דוד).
181. תרגום יונתן.
182. מל' הילול והתפארות (מצודת ציון).
183. לכן אל תתהללו לומר חכמים אנחנו, הנה בִּדְבָרַי מאסתם וחכמה מה לכם?! אם השכלתם וידעתם אותי אז תתהללו בחכמתכם (רש"י).
184. מצודת דוד.
185. מצודת דוד.
186. ואם כן אין להם להתהלל באלו כי לא יבוא להם אז תועלת מאלה (מצודת דוד). והזכיר אלו שלושה הדברים כי החכם ינצל פעמים רבות בתחבולותיו ובעורמתו, וכן הגיבור ינצל בגבורתו ובכוחו, וכן העשיר יפדה נפשו מיד האויב בעושרו, כי כך מנהג העולם, ואמר להם הנביא כי לא ינצלו באלה השלושה שדרך העולם להינצל בהם, אלא במה ינצלו אותם שינצלו? בלדעת את ה' (כאמור בפס' כג להלן, רד"ק). ובמדרש, "אל יתהלל חכם בחכמתו" וגו' וכך הוא אומר (קהלת ט, י) "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם", כמה מתנות טובות ניתנו בעולם, חכמה וגבורה ועושר, זכה אדם לאחת מהם נטל חמדת כל העולם, אימתי? בזמן שהן באות מן הקב"ה ובאות מן התורה, אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום, שני חכמים עמדו בעולם, אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא, שני עשירים עמדו בעולם, קרח מישראל והמן מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם, שני גיבורים עמדו בעולם, שמשון מישראל וגלית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם, לפי שלא היה מתנתם מן השמים (וראה בספר 'משנה שכיר' שכוונת המדרש שחטפו המעלות לצורך עצמן ולהנאתן, וע"י כך נאבדו). ועוד במדרש, "אל יתהלל חכם בחכמתו" זה משה, שאע"פ שעלה למרום וקיבל את התורה לא הניח לו מן המיתה, אמרו עליו על משה רבינו בשעה שאמר לו הקב"ה למשה עלה ומות בהר, אמר לפניו רבש"ע כתוב בתורתך (דברים כד, טו) "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" ואני הייתי פועל נאמן לפניך ארבעים שנה ועכשיו תן לי שכרי, אמר לו הקב"ה, משה, רצונך ליטול שכרך בעולם הזה?! לא כשם שאני משלם שכר לעתיד לבוא לאברהם ליצחק וליעקב... אבל יתהלל הקב"ה שכל החכמה שלו, ברא את כל מעשה בראשית "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" (ישעיהו מ, כח). ועוד במדרש, "ואל יתהלל הגבור בגבורתו" ואל יתהלל שמשון בן מנוח בגבורתו, אמרו עליו על שמשון שמבית מושבו עד בית כתפיו ששים אמה, כיון שמת בטלה גבורתו, אבל יתהלל הקב"ה שהגבורה שלו שנאמר (דה"י-א' כט, יא) "לְךָ יְהֹוָ֗ה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה". ועוד במדרש, "אל יתהלל עשיר בעשרו" אל יתהלל אחאב בן עמרי שהיו לו שבעים בנים ובנה לכל אחד ואחד פלטין של שן, כיון שמת בטל מלכותו ועשרו, אבל יתהלל הקב"ה שהעושר שלו שנאמר (חגי ב, ח) "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהֹוָ֗ה צְבָאוֹת", ומה יתהלל האדם בעולם הזה? בכתרה של תורה שהיא מעשרת אותו ונותנת לו חיים בעולם הזה ולעולם הבא שנאמר (משלי ג, טז) "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד", ונותנת בו כח שלא יבטל לעולם שנאמר (ישעיהו מ, לא) "וְקוֹיֵ יְהֹוָ֗ה יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (ילקוט שמעוני).
187. מצודת דוד.
188. מצודת דוד. דהיינו במה שהבין (לעזי רש"י).
189. מצודת דוד.
190. מצודת דוד. רד"ק מבאר שהשכל הוא שישכיל כי האל הוא אחד קדמון, ואינו גוף, והוא בורא הכל ומשגיח על הכל ומנהיג את כל העולם בחכמתו עליונים ותחתונים, וידיעת האל היא ללכת בדרכיו לעשות "חסד משפט וצדקה" כי כן עושה אותם הוא (רד"ק).
191. מצודת דוד.
192. מצודת דוד.
193. ומה שאמר "בארץ" למרות שחסדו וצדקתו גם כן בשמים, לפי שחסדו וצדקתו בארץ גלויה לבני אדם כולם, ומה שבשמים אינו גלוי כי אם לחכמים (רד"ק).
194. מצודת דוד.
195. והמשכיל את זאת ראוי להתהלל בעצמו, כי בזה יבוא לו תועלת רבה (מצודת דוד). רד"ק ביאר באלה חפצתי שיעשה אותם האדם וחי בהם.
196. תרגום יונתן.
197. רד"ק. וזהו בעת התגברות נבוכדנצר (מצודת דוד).
198. תרגום יונתן.
199. מצודת דוד.
200. ר"י קרא, מצודת ציון. ואלו ישראל שהם נימולים (רד"ק).
201. רד"ק.
202. מצודת ציון. ואלו האומות (רד"ק) ורצונו לומר שיפקוד על המולים ועל הערלים יחדיו (מלבי"ם). והזכיר את אלה האומות (המוזכרים בפסוק הבא) בעבור ישראל, כי אלו הם אשר הרעו לישראל, ועוד כי אלו האומות החריב נבוכדנצר, וגם הוא וזרעו לקו באחרונה לפי שהרעו לישראל יותר מדי (רד"ק). ורש"י מבאר "על כל מול בערלה" דהיינו על כל מול שיש לו ערלה, אפילו ערלת לב.
203. מצודת דוד.
204. אברבנאל.
205. אברבנאל.
206. אברבנאל.
207. אברבנאל.
208. אברבנאל.
209. מצודת דוד. וכאילו הם קצוצים אלה מאלה (מצודת ציון). "קצוצי" מלשון קצה, המוקצין בפאת מדבר (רש"י). שוכנים בקצה הפאה, כלומר רחוקים במדבר, והדבר הרחוק יקרא "קצה" ויקרא "פאה", כי קצה ופאה רחוקי הגבול בכל דבר (רד"ק). והם קדר וממלכות חצור שהחריב נבוכדנצר (אברבנאל). ומלבי"ם מבאר כי מצרים אדום עמון ומואב הם ערלים, וקצוצי פאה הם בני קטורה בני ישמעאל הקוצצים עורלותיהם.
210. אברבנאל.
211. אברבנאל.
212. דהיינו אטומי לב כאילו ליבם מכוסה בשומן (מצודת ציון). ולא תועילם מילת הבשר והרי הם כאילו לא מלו, כי מילת הבשר ניתנה לברית ולאות להיות סגולה מכל העמים לעבוד את ה', ונחתם אות בבשרם למען יזכרו תמיד כי הם נבדלים מן האומות, והואיל והתערבו בגוים ולמדו ממעשיהם הרי הם כהם כאילו הפרו הברית והאות ואינו להם לאלהים כי בחרו תחתיו אלהים אחרים (רד"ק). ובמדרש, ראב"ע אומר מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שנאמר כי כל הגוים ערלים, ר' ישמעאל אומר גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, ר' יוסי הגלילי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה שחייבים עליה כרת, ר' יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה זכות למשה מלא שעה אלא בזכות המילה, שנאמר (שמות ד, כד) "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן", ר' נחמיה אומר גדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים, רבי אומר גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל (נדרים לא:, ילקוט שמעוני).
213. והזכיר האומות האלה לפי שהם הרעו לישראל ולא ידעו את ה' ומשפטו עם ישראל, ולכן יענשו כמותם בהיותם כולם ערלים, או ערלת בשר או ערלת לב (אברבנאל). מלבי"ם מבאר כי מסמיכות העניין שהזהירם לבל יחתו מאותות השמים (כנאמר בתחילת הפרק הבא), נראה שהאצטגנינים היו אומרים שנבוכדנצר ימשול על הערלים ולא על המולים, ואמר להם בשם ה' כי הוא יפקוד על שניהם מולים וערלים, כי גם ישראל ערלי לב, והזהיר אותם לבל יאמינו בדרכי האצטגנינים, כי ישראל הם תחת השגחת ה'.

ניתן ליצור איתנו קשר
בטלפון 072-390-2392

או להשאיר פרטים בטופס ונחזור אליכם אי"ה