(א)
אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת:
קינה זו אֲמָרָהּ ירמיהו על יאשיהו
[1]
, והוסיף בתוכה לקונן גם על שאר בני ציון;
[2]
אֵיכָה
-איך
[3]
יוּעַם
-יִכְהֶה
[4]
מראה
[5]
זָהָב
טוב
[6]
, איך החשיך הזהב הוא נוי אנשי ירושלים שהיו דומים לזהב אשר מתוך הצרה החשיך, ואיך הוחשך יופיים ותוארם של בני ציון
[7]
, איך
יִשְׁנֶא
-ישתנה ממראהו
[8]
הַכֶּתֶם
-אוצר
[9]
הזהב
[10]
הַטּוֹב
המשמש לתכשיטים
[11]
, איך
תִּשְׁתַּפֵּכְנָה
-נשפכו
[12]
אַבְנֵי קֹדֶשׁ
הן אבני האפוד ואבני החושן
[13]
בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת
?! שאחר כל אלה גם בני ציון היקרים נחשבו לנבלי חרש אשר כמעט אין להם תקנה:
[14]
(ב)
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר:
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים
שהיו צנועים בכל מעשיהם,
[15]
הַמְסֻלָּאִים
-המהוללים ונערכים
[16]
בַּפָּז
שהיו פניהם מצהילות כמראה פז
[17]
ואף יתרה מזו,
[18]
אֵיכָה
-איך נהפך תוארם
[19]
שֶׁ
נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי
-לְכַדֵּי
[20]
חֶרֶשׂ
-חרס
מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר
אשר אם נטמאו אין להם תקנה אלא על ידי שבירתם
[21]
, וכשנשברו אין להם שימוש:
[22]
(ג)
גַּם תַּנִּים (תנין חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים (כי ענים) בַּמִּדְבָּר:
גַּם תַּנִּים
-תנין
[23]
(תנין
כתיב)
אף על פי שאכזרי הוא
[24]
ואין נותן לבניו לינוק עד שיבכו הרבה
[25]
, כשרואה את בנו בא מרחוק רָעֵב,
[26]
חָלְצוּ שַׁד
-חולץ שדיו מתוך נרתיקו ומוציאו מתוכו, כדי שלא יראהו בנו מכוסה ויחזור לאחוריו
[27]
אלא יראה אותו ויתקרב אליו
[28]
, וכך
הֵינִיקוּ
-יניקו התנינים את
[29]
גּוּרֵיהֶן
, אבל
[30]
בַּת עַמִּי
לא עשתה כן
[31]
, ונהפכה היא
[32]
לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים (כי ענים
כתיב
) בַּמִּדְבָּר
המתאכזרים על בניהם
[33]
, וכך נהיו ישראל שמחמת הרעב חייהם קודמים להם לחיי בניהם, ואין נותנים להם מלחמם:
[34]
(ד)
דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם:
דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא
מחמת שלא היה להם מה לינוק
[35]
, וְ
עוֹלָלִים
שהיתה אכילתם לחם
[36]
שָׁאֲלוּ
-ביקשו
[37]
לֶחֶם
, ההורים רואים את בניהם צועקים ללחם
[38]
ואולם
פֹּרֵשׂ
פרוסת לחם
[39]
אֵין לָהֶם
, על כל אלה חָשַׁךְ תָּאֳרָם של בני ציון:
[40]
(ה)
הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת:
הגדולים
[41]
הָאֹכְלִים
-שהיו רגילים להתעדן
[42]
לְמַעֲדַנִּים
-באכילת
[43]
כל מיני מעדנים
[44]
בחצריהם ובטירותם
[45]
, עכשיו
[46]
נָשַׁמּוּ
-גרמו להשתוממות
[47]
בַּחוּצוֹת
בפרהסיא
[48]
, תפוחי רעב
[49]
, וכל רואיהם השתוממו;
[50]
הָאֱמֻנִים
[51]
אשר מנערותם
[52]
היו רגילים להתכסות
[53]
עֲלֵי תוֹלָע
-בבגדים צבעוניים
[54]
של תולעת שָׁנִי
[55]
, כעת בבוא עליהם צרה וצוקה
[56]
חִבְּקוּ
-שכבו על
[57]
אַשְׁפַּתּוֹת
של זבל בחוץ
[58]
כדי להתחמם בהם
[59]
, ונשקו את האשפה כשמצאו אותה לשכב עליה:
[60]
(ו)
וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם:
וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי
יותר
מֵחַטַּאת סְדֹם
, ופורענותם תוכיח עליהם שגדול עוונם משל סדום, שהרי סדום לא נמשכה צרתה, אלא
[61]
הַהֲפוּכָה
-נהפכה היא
[62]
כְמוֹ רָגַע
-לשעה קלה,
[63]
וְ
עוד
לֹא חָלוּ
[64]
בָהּ יָדָיִם
-ידי אויב לנקום נקם
[65]
, כי אם על ידי מלאכים נהפכה:
[66]
(ז)
זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם:
וגדול היה עוונם של אנשי ירושלים כי בגללם נענשו גם הצדיקים
[67]
, שכן היו ביניהם צדיקים גמורים שהתנזרו מכל תאוות העולם
[68]
עד כי בימי הַשֹּׂבַע של ירושלים
[69]
זַכּוּ
שערותיהם של
[70]
נְזִירֶיהָ
של בת עמי יותר
[71]
מִשֶּׁלֶג
, שהיו מגדלים שער ונאים ביותר
[72]
, וביניהם היו גם בעלי תשובה גמורים אשר
[73]
צַחוּ
-היו לבנים יותר
[74]
מֵחָלָב
[75]
, וכמו כן היו ביניהם שופטים העושים דין ברשעים עד אשר
[76]
אָדְמוּ עֶצֶם
במראה שלהם יותר
[77]
מִפְּנִינִים
-מזהב
[78]
, וגם היו ביניהם אנשים שהיו מוסרים נפשם על קדושת ה' עד אשר לְ
סַפִּיר
-לאבן חזקה
[79]
נדמה היה
[80]
גִּזְרָתָם
-דמותם הזוהרת
[81]
, ועם כל זה בגלל העוונות של ישראל הקב"ה לא חמל על אותם צדיקים
[82]
. ואותם אלה אשר מראיהם היה אדום מפנינים וגזרתם כמו ספיר:
[83]
(ח)
חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ:
עכשיו
[84]
בגלל הרעב,
[85]
חָשַׁךְ
יותר
[86]
מִשְּׁחוֹר
-מִפֶּחָם
[87]
תָּאֳרָם,
לֹא נִכְּרוּ
-לא הכירו אותם
[88]
ולא ריחמו עליהם
[89]
בַּחוּצוֹת
האנשים שהכירו אותם בעבר ביופיים,
[90]
צָפַד
-נקמט
[91]
ודבק
[92]
עוֹרָם עַל עַצְמָם,
יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ
כי לא היה בהם לחות להוליד, שדמם היה יבש בקרבם ומזה כלתה לחותם:
[93]
(ט)
טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי:
טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב,
שֶׁהֵם
חללי הרעב
[94]
האריכו בייסורים
[95]
, שכן
יָזֻבוּ
-היו זבים דם
[96]
כְּשֶׁהַכְּרֵסִים שלהם
[97]
מְדֻקָּרִים
-מבוקעים,
[98]
מִ
פני
[99]
תְּנוּבֹת שָׂדָי
-השורשים והעשבים שליקטו ואכלו
[100]
, שכאשר אכלו נבקעו בני המעיים שלהם שנקווצו מחמת הרעב, וגופם היה מנוול מחמת הרעי שיצא חוץ לכריסם:
[101]
(י)
יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי:
יְדֵי נָשִׁים
אשר היו מקודם
[102]
רַחֲמָנִיּוֹת
, עכשיו
[103]
מרוב הרעב נהפכו לאכזריות עד אשר
[104]
בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן
, ועונש זה קיבלו מפני שהיו אכזרים על הצדיקים, לפיכך התאכזרו מגודל הצרות על בניהם אשר
[105]
הָיוּ
-נהיו
לְבָרוֹת
-למאכל
[106]
לָמוֹ
-להן
[107]
להברות עצמן
[108]
, שהיו סועדות אותם במקום לחם, כך היה
[109]
בְּשֶׁבֶר
-בקושי ורוע המזל של
[110]
בַּת עַמִּי:
[111]
(יא)
כִּלָּה יְהֹוָה אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ, וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ:
כִּלָּה יְהֹוָה אֶת חֲמָתוֹ
אשר בערה בו כמה שנים ונקם בהם,
[112]
שָׁפַךְ
בהם את כל
[113]
חֲרוֹן אַפּוֹ,
וַיַּצֶּת אֵשׁ
[114]
בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ
[115]
ושרפה את בית המקדש:
[116]
(יב)
לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל (וכל) יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם:
לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל (וכל
כתיב
) יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם
ושכל אומה ולשון יהיו שולטים בה
[117]
, שהרי סנחריב ושאר האומות לא הצליחו
[118]
, וכעת בעבור הרעב בא הצר בירושלים
[119]
, ושלא בדרך הטבע גבר עליה, וזה קרה:
[120]
(יג)
מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ עֲוֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים:
מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ
אלו נביאי השקר
[121]
נביאי הבעל
[122]
, וגם בגלל
עֲוֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ
הם כהני הבמות
[123]
הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ
של ירושלים
דַּם צַדִּיקִים
-דם כל צדיק וצדיק:
[124]
(יד)
נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת, נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם:
נָעוּ
כְּ
עִוְרִים
[125]
בַּחוּצוֹת,
נְגֹאֲלוּ
-נתלכלכו
[126]
בַּדָּם
של החללים
[127]
בְּלֹא יוּכְלוּ
-עד אשר לא היו יכולים הַקְּרֵיבִים אליהם
[128]
וגם הם בעצמם
[129]
יִגְּעוּ
-לגעת
[130]
בִּלְבֻשֵׁיהֶם
מחמת שנגואלו בדם:
[131]
(טו)
סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר:
אמרו האומות לאנשי ירושלים,
[132]
סוּרוּ
מעלינו אתם
[133]
טָמֵא
-הטמאים המלוכלכים בדם
[134]
, וכך
[135]
קָרְאוּ
-היו צועקים
[136]
זה לזה שרי האומות, בקוראם
[137]
לָמוֹ
-להם טמאים,
[138]
סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ
באלו הגיעולים,
[139]
כִּי נָצוּ
-סרחו
[140]
וניאצו להקב"ה, לפיכך שלחם בגלות,
[141]
גַּם נָעוּ
-הניעו והעתיקו עצמם ממצוותיו, וכשהיו ישראל גולים בין האומות
[142]
אָמְרוּ
-היו אומרים עליהם
[143]
בַּגּוֹיִם
-באומות,
[144]
לֹא יוֹסִפוּ
עוד
[145]
אלה
[146]
לשוב אל ארצם
[147]
לָגוּר
בירושלים
[148]
כאשר היו:
[149]
(טז)
פְּנֵי יְהֹוָה חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים (זקנים) לֹא חָנָנוּ:
ועוד אמרו הגויים
[150]
, אותם נביאי השקר וכהני הבעל החטיאו את הרבים והכעיסו לה' במעשיהם עד אשר
[151]
פְּנֵי יְהֹוָה
-פנים של זעם מאת הקב"ה
[152]
חִלְּקָם
-הפיצו אותם על פני כל הארץ
[153]
והפרידו אותם בין הגוים,
[154]
לֹא יוֹסִיף
הקב"ה לנשוא את פניהם
[155]
לְהַבִּיטָם
-להביט אליהם
[156]
לעזרה
[157]
להשיב עוד שבותם
[158]
, וכל זאת נגרם להם כי
[159]
בהיותם בשלוותם
[160]
פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ
-כיבדו
[161]
וּזְקֵנִים (זקנים
כתיב
) לֹא חָנָנוּ
-לא חסו עליהם
[162]
, והם הצדיקים אשר שפכו דמם:
[163]
(יז)
עוֹדֵינוּ (עודינה תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ:
עוֹדֵינוּ (עודינה
כתיב)
בארצנו
[164]
בירושלים,
[165]
תִּכְלֶינָה
-מייחלות היו
[166]
עֵינֵינוּ
לחיל מצרים שיבואו
[167]
אֶל עֶזְרָתֵנוּ
כפי שביקשנו מהם
[168]
, אולם
הָבֶל
וריק יעזרו,
[169]
בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ
-חיכינו
[170]
אֶל גּוֹי
אשר
לֹא יוֹשִׁעַ
, שהיו מבטיחים לנו עזרה ולא באו
[171]
, ובעוד אשר עדיין כלתה נפשינו לעזרת מלכים שיבואו לעזרתינו, הנה תיכף:
[172]
(יח)
צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ קָרַב קִצֵּנוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּנוּ:
לא רק שלא באו לעזרה אלא שבאו לעשות לנו צרות,
[173]
צָדוּ
-ארבו אויבינו את
[174]
צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת
-מללכת לבטח אפילו
[175]
בִּרְחֹבֹתֵינוּ
, שלא היה יכול אדם לצאת בשוק מבלי שיפלו עליו ויצעקו 'הנה יהודי עובר!'
[176]
, אמרנו
[177]
קָרַב קִצֵּנוּ
כי מלאו ימי המצור ובא הקץ להבקע העיר,
[178]
מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּנוּ
-כי הגיע זמן הפורענות ונתמלאת הסאה:
[179]
(יט)
קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ:
קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ
יותר
מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם
שהם מגביהים לָעוּף ומביטים לָעוֹף מרחוק, כך היו חיל כשדים זריזים וממהרים לבוא על ירושלים,
[180]
עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ
-רדפו אותנו
[181]
ולא היה אחד ניצול
[182]
, ואפילו
[183]
בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ
לתפשנו
[184]
, ושלא כמו רודף רגיל שברגע שרואה שהנרדף נמלט עוזב אותו, כאן המשיך האויב לרדוף אותנו אפילו במדבר
[185]
, וזה ארע לנו בשל עָווֹן העגל שעשינו במדבר:
[186]
(כ)
רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהֹוָה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם:
המלך יאשיהו
[187]
שהיה חביב עלינו
[188]
כְּ
רוּחַ אַפֵּינוּ
שהמלך הינו נשמת רוח חיי האומה
[189]
, ואשר היה
מְשִׁיחַ יְהֹוָה
-משוח ברצון ה' בשמן המשחה,
[190]
נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם
-ברשתם ובמלכודתם
[191]
של האומות
[192]
, הוא
אֲשֶׁר אָמַרְנוּ
עליו כי אם היה חי,
[193]
בְּצִלּוֹ נִחְיֶה
-היינו חיים
[194]
בַגּוֹיִם
-בין הגויים:
[195]
(כא)
שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת (יושבתי) בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי:
ונתנבא ירמיהו על חורבן בית שני שיחריבוהו הרומיים
[196]
וכך אמר,
שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי
לפי שעה
[197]
בַּת אֱדוֹם
[198]
אשר
יוֹשֶׁבֶת (יושבתי
כתיב
) בְּאֶרֶץ עוּץ
[199]
, שמחי ביום אבדם של בני יהודה, אך דעי לך כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט
[200]
, ולא לנצח תשמחי
[201]
, וסופך
[202]
שֶׁ
גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס
הפורענות
[203]
שעברה על ישראל
[204]
, וְ
תִּשְׁכְּרִי
ממנו
[205]
וְתִתְעָרִי
-ותקיאי
[206]
, וכאשר עשית כן יעשה לך וגמולך ישוב בראשך
[207]
; אוי להם לאומות שעדיין לא טעמו את כוס התרעלה ועדיין עתידים לשתותה, ואשריהם ישראל שכבר שתו מיד ה' את כוס חמתו, ולא יוסיפו לשתותה עוד:
[208]
(כב)
תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ:
תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן
לקית על כל חטאותיך
[209]
, ולאחר גלות אדום
[210]
ברית כרותה היא כי
[211]
לֹא יוֹסִיף
הקב"ה
[212]
לְהַגְלוֹתֵךְ
עוד;
[213]
פָּקַד
-זכר ה' את
עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם
, ויסורים יבואו עלייך, ולהבדיל מישראל שמקבלים את הייסורים באהבה ומתכפר עוונם, אַתְּ אדום כאשר ייסורים באים עלייך תקללי במלכות ובאלהיו, ואז מייד
[214]
גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ
-יתגלו החטאים הטמונים בך, תתגלה כל האפקורסות הטמונה בליבך לעיני כל:
[215]