(א)
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי
של התענית
[1]
, ניערה אסתר את האפר שהיה עליה באבלותה ופשטה את השק שלבשה, וְהִלְבִּישָׁהּ הקב"ה רוח הקודש,
[2]
וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר
בגדי
[3]
מַלְכוּת
כדי שתשא חן בעיני המלך
[4]
, והיתה המלכות הולמת לה, עד שכל רואיה הכירו כי לה יאות המלוכה,
[5]
וַתַּעֲמֹד
אסתר
בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח
-מול
בֵּית הַמֶּלֶךְ
שם נמצא המלך,
[6]
וְהַמֶּלֶךְ
היה
יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת,
נֹכַח
-מול
[7]
פֶּתַח הַבָּיִת
, ולכן מיד ראה אותה:
[8]
(ב)
וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט:
וַיְהִי כִרְאוֹת
[9]
הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה
בְּעַנְוְתָנוּתָהּ
[10]
עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר
ואינה נכנסת בפנים על אף היותה המלכה,
[11]
נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו
, כי ראה שזה רק מֵעַנְוַת צדק אשר בְּלִבָּהּ, ובשל כך עשה רצונה,
[12]
וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר
היה
בְּיָדוֹ
באותה עת,
[13]
וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר
[14]
וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט
כפי משפט המלוכה:
[15]
(ג)
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ:
וכראות המלך כי סיכנה אסתר עצמה למות בכך שבאה אל החצר הפנימית אשר לא כדת כדי שתוכל לדבר עמו, הבין כי לעניין קשה וגדול נצטרכה
[16]
, או שבאה להזהירו ולהסיר מעליו איזה היזק,
[17]
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ,
מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה
שהוצרכת לבוא בלא קריאה?
[18]
ממה שלא נקראת ובאת בלא רשות, ובכפך שמת נפשך, אני יודע שאין זה בחינם, אלא ששאלה ובקשה גדולה באת לבקש ממני,
[19]
וּמַה
היא
בַּקָּשָׁתֵךְ
? דעי כי גם אם תבקשי ממני
[20]
עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת
[21]
אני מבטיח לך להיענות לבקשתך,
[22]
וְיִנָּתֵן
-ואני אתן
[23]
לָךְ
חפצך או דברך:
[24]
(ד)
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ:
ואסתר פחדה שאם תדבר לפני השרים, יבטלו הם דבריה, שכן ביניהם היו הרבה אוהבי המן ושונאי ישראל, ולא עוד אלא שכל האומות שונאים לישראל, ואם היתה מבקשת על עמה בפניהם, היו כולם מוכנים לפורענות
[25]
, לכן,
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר
למלך,
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב,
יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן
בלבד
[26]
הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה
-הסעודה
[27]
אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ
, ושם אֹמַר את בקשתי
[28]
, ואמרה לו כך כי רצתה לבקש דבר גדול, ולא יכלה לומר לו תיכף את בקשתה, אך לאחר שיבוא אל המשתה וייטב ליבו אז תבקש:
[29]
(ה)
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:
וכשראה המלך את צערה של אסתר,
[30]
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ,
מַהֲרוּ
לקרוא
[31]
אֶת הָמָן
כדי
[32]
לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר
ולא תהיה עוד בצער,
[33]
וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:
(ו)
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:
וראה המלך שהם אוכלים והיא יושבת כמו עגומה,
[34]
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן
כאשר הוטב ליבם ביין
[35]
, יודע אני כי לא על עסקי המשתה קראתנו הלום, ולא על חינם נכנסת שלא ברשות ובסכנה, אלא על עסקי דבר גדול, ובכן
[36]
מַה שְּׁאֵלָתֵךְ
-מהו הדבר שאת רוצה לבטל
[37]
וְיִנָּתֵן לָךְ,
וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ
לעתיד,
[38]
עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ
-וְתֵעָשֶׂה:
[39]
(ז)
וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי:
וַתַּעַן אֶסְתֵּר
למלך
וַתֹּאמַר
לו,
שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי
, שתיהן קשות:
[40]
(ח)
אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ:
אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ
שאני רצויה מצד עצמי בעיניו לבקש,
[41]
וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי
מצד הבקשה עצמה,
[42]
יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם,
[43]
וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ
להגיד מה שאלתי ובקשתי
[44]
, ואגלה לך את מולדתי
[45]
, ולא דיברה אסתר במשתה זה כי לא ראתה שום אות שחידש הקב"ה בעבור תענית ישראל, אולם כאשר ראתה ביום השני את דבר גדולת מרדכי, חזק ליבה ודיברה:
[46]
(ט)
וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה:
וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ
בעבור גודל מעלתו,
[47]
וְטוֹב לֵב
בעבור היין ששתה
[48]
, ולא היה יודע כי לא לעולם חוסן,
[49]
וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְ
הוא
לֹא קָם
ממקומו לכבוד המן
[50]
וְ
אפילו
[51]
לֹא זָע
-הזדעזע
[52]
ולא זז כלל
[53]
, שלא פחד
[54]
מִמֶּנּוּ,
וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה
-כעס
[55]
, אולם ירא היה המן להנקם שלא ברשות
[56]
, ולכן:
(י)
וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ:
וַיִּתְאַפַּק
-התאפק
[57]
הָמָן
שלא לשלוח בו יד
[58]
, והתחזק לעמוד על כעסו
[59]
, ואף לא הראה את חמתו
[60]
ולא גילה סודו לאדם עד אשר
[61]
וַיָּבוֹא
-הגיע
אֶל בֵּיתוֹ,
וַיִּשְׁלַח
-אז שלח
וַיָּבֵא
-להביא
[62]
אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ
להתיעץ על הדבר:
[63]
(יא)
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ:
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן
אודות מזלו הטוב
[64]
, ותיאר להם
אֶת כְּבוֹד
-את רוב
[65]
עָשְׁרוֹ,
וְ
שמא יאמרו שיש הרבה עשירים בעולם ואעפ"כ אין כח בידם לפשוט באחרים, כי יחידים הם, לכך תיאר להם גם את
[66]
רֹב
גדולת
[67]
בָּנָיו,
וְ
שמא יאמרו שגם זה לכשעצמו לא יספיק, תיאר להם גם
[68]
אֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ,
וְ
שמא יאמרו מרדכי אהוב למלך יותר ממך, שֶׁקֵּרְבוֹ לשבת בשער המלך, תיאר להם גם
[69]
אֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ
המלך מֵ
עַל הַשָּׂרִים וְ
מעל
עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ
, ושמא יאמרו כי אסתר תגן על מרדכי ותלמד עליו זכות לפני המלך:
[70]
(יב)
וַיֹּאמֶר הָמָן, אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ:
וַיֹּאמֶר הָמָן,
אַף
[71]
לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי
בלבד
[72]
, דבר המעיד כי אני שקול כנגד כל השרים כולם
[73]
, ואהוב אצל אסתר יותר מאשר מרדכי עצמו שלא הוזמן למשתה,
[74]
וְ
לא רק זאת, אלא ראו גדולתי,
[75]
גַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ
-מוזמן שלה
[76]
עִם הַמֶּלֶךְ
, כי המלכה יש לה לבקש דבר מן המלך, ומפחדת שלא ימלא בקשתה, לכן קראה לי שאני אבקש בעדה למלך למלאות שאלתה:
[77]
(יג)
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
וְכָל
הכבוד
[78]
הַ
זֶה
[79]
אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה
-מועיל
[80]
לִי
, איני חש לו
[81]
, ונחשב לי לאַין
[82]
בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב
בכבוד רב
[83]
בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ
, ומרגיז אותי שאינו משתחווה לי:
[84]
(יד)
וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ:
וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ
[85]
וְכָל אֹהֲבָיו,
יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה
שיהיה נראה לחוץ מחצר המן
[86]
, כך תהא נבלתו נראית למרחוק, ודבר זה יהיה ביזוי למרדכי ולכל משפחתו,
[87]
וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו
[88]
, ויתן לך המלך רשות לתלותו,
[89]
וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ
שאתה תאכל עם המלך ותראה את אויבך צלוב לעיניך,
[90]
וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ
בעצמו את
[91]
הָעֵץ
, והיה הוא ובניו שמחים, ואשתו מזמרת ועורכת משתה
[92]
. ולאחר שעשה המן את העץ, הלך אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה, והיו צועקים ובוכים, ומנה אותם ומצא שם שנים עשר אלף תינוקות, השליך עליהם שלשלאות של ברזל, והפקיד עליהם שומרים, ואמר, למחר אהרוג תינוקות אלה תחילה, ואחר כך אתלה את מרדכי. והיו אמותיהם מביאות להם לחם ומים ואומרות להם, בָּנֵינוּ אִכְלוּ ושתו קודם שתמותו ואל תמותו ברעב, מיד היו מניחים ידיהם על ספריהם ונשבעים, "בחיי מרדכי רבינו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות". גָּעוּ כולם בבכיה עד שעלתה שוועתם למרום, ושמע הקב"ה קול בְּכִיָּתָם. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים, ואמר, מה קול הגדול הזה שאני שומע כִּגְדָיִים וּטְלָאִים? עמד משה רבינו לפני הקב"ה ואמר, רבונו של עולם, לא גְדָיִים ולא טְלָאִים הם, אלא קטני עמך שהם שרויים בתענית שלושה ימים ושלושה לילות, ולמחר רוצה האויב לשחטם כִּגְדָיִים וּטְלָאִים. באותה שעה נטל הקב"ה את אותן איגרות שגזר עליהם שהיו חתומות בחותם של טִיט, וקרעם, והפיל על אחשורוש בהלה באותו לילה:
[93]