(א)
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל:
וכאשר ראיתי כי החכמה תוליד כעס,
[1]
אָמַרְתִּי
-חשבתי
[2]
אֲנִי בְּלִבִּי
הואיל וכך הוא
[3]
, אחדל לי מן החכמה ואעסוק במשתה תמיד,
[4]
לְכָה נָּא
-ואזדרז כעת
[5]
אֲנַסְּכָה
-אנסה אותך ליבי
[6]
בְשִׂמְחָה
-בהתעסקות השמחה
[7]
וּרְאֵה
-וראייה
[8]
בְטוֹב
-של דברים טובים הנחמדים לעין ומשמחים את הלב, לבחון ולראות אולי זו היא הדרך הנכונה
[9]
, ולא אטריח את ליבי בקניין החכמה אשר מונעת מן האדם מלהתענג בשמחות הגופניות,
[10]
וְהִנֵּה
השכלתי
[11]
שֶׁ
גַם
עניין השמחה
[12]
הוּא הָבֶל
, שהרי ראיתי בנבואה שהרבה קלקולים באים מתוך שחוק:
[13]
(ב)
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה:
לִשְׂחוֹק
הבא מן השמחה
[14]
אָמַרְתִּי
שהוא
מְהוֹלָל
הוללות
[15]
, ומעורבב בבכי ואנחה,
[16]
וּלְשִׂמְחָה
-ועל השמחה אמרתי
[17]
מַה זֹּה
-איזו תועלת היא
[18]
עֹשָׂה
?! הרי סופה תוגה:
[19]
(ג)
תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם:
וחיפשתי דרך להחזיק בשלושת הדברים יחד במשתה ובחכמה ובסכלות לראות מה הדבר הטוב ביותר להחזיק בו, ואז
[20]
תַּרְתִּי
-חיפשתי
[21]
בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן
-במשתה היין
[22]
אֶת בְּשָׂרִי
-את גופי כדי שאשמח,
[23]
וְלִבִּי נֹהֵג
-יתנהג להשכיל
[24]
בַּחָכְמָה
-בחכמת התורה
[25]
וְ
גם יתנהג
[26]
לֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת
בתאוות העולם הזה
[27]
, וכך חשבתי לאחוז בכולם יחדיו
[28]
עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה
עניין
[29]
טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם
-בעולם הזה
[30]
בכל
[31]
מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם
, האם ההתעסקות בחכמה או ההתנהגות בסכלות
[32]
, ואחרי שאראה איזו דרך נכונה אאחוז בה לבדה ואשמיט ידי מהדרכים האחרות:
[33]
(ד)
הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים:
וכך בימי גדולתי
[34]
עשיתי ואחזתי בשלושתם,
[35]
הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי
ממעשי אבותי
[36]
בכל המעשים המרבים תענוג
[37]
, ועשיתי מעשים גדולים ומופלאים,
[38]
בָּנִיתִי לִי בָּתִּים
רבים
[39]
את בית המקדש ובית המלך
[40]
, וְ
נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים
רבים:
[41]
(ה)
עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי:
עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת
-גינות של ירקות ופרחים,
[42]
וּפַרְדֵּסִים
ובהם עצי פרי,
[43]
וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ
-אילנות
[44]
כָּל פֶּרִי
-מכל מיני פירות
[45]
ואפילו אילן פלפלין:
[46]
(ו)
עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים:
עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם
בקרקע
[47]
שיתמלאו ממטר השמים,
[48]
לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ
-המצמיח
[49]
עֵצִים
-אילני סרק
[50]
כדי שיהיו ענפיו רעננים וגדולים הנחמדים לעין הרואה:
[51]
(ז)
קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה, בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם:
קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת
הממונים על צרכי הבית,
[52]
הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה,
בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי
[53]
, יותר
[54]
מִכֹּל
המלכים
שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם:
[55]
(ח)
כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים, וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת:
כָּנַסְתִּי
-אספתי
[56]
לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת
-וגנזי
[57]
מְלָכִים,
וְ
כן אספתי לי אוצרות גנזי
[58]
הַמְּדִינוֹת,
[59]
עָשִׂיתִי לִי
-תיקנתי לצורכי
[60]
שָׁרִים
-משוררים
[61]
וְשָׁרוֹת
-ומשוררות
[62]
וְ
כן
תַעֲנוּגֹת
-דברים הגורמים תענוג
[63]
לִ
בְּנֵי הָאָדָם
, כמו מרחצאות,
[64]
שִׁדָּה
-מרכבה מיוחדת שהיתה לי
[65]
וְ
עוד
שִׁדּוֹת
-מרכבות נוי רבות:
[66]
(ט)
וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי:
וְגָדַלְתִּי
-ועשיתי מעשים גדולים ומופלאים,
[67]
וְהוֹסַפְתִּי
בהם יותר
[68]
מִכֹּל
מלך
[69]
שֶׁהָיָה
-שמלך
[70]
לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם
[71]
, ואפילו שהייתי עוסק בכל אלו הדברים, עם כל זה
[72]
אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי
-נתקיימה בי
[73]
, ולא שכחתיה
[74]
בשל העיסוק במעשים הללו:
[75]
(י)
וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם, לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי:
וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי
וחמד ליבי בהם
[76]
לֹא אָצַלְתִּי
-לא הפרשתי והבדלתי עצמי
[77]
מֵהֶם,
לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה
-מכל דבר המשמח על אף העמל שהיה כרוך בו כדי להשיגו
[78]
כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי
ושמחה זו גברה על קושי העמל,
[79]
וְזֶה
בלבד עניין השמחה
[80]
הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי
כי אין בעמל זה תועלת מלבד השמחה:
[81]
(יא)
וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
וּ
לאחר שעשיתי את כל אלה
[82]
פָנִיתִי
היטתי
[83]
אֲנִי
את פָּנַי להסתכל ולהתבונן
[84]
בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת,
וְהִנֵּה
ראה ליבי כי
[85]
הַכֹּל הֶבֶל
כי לא באה מהם תועלת נצחית,
[86]
וּרְעוּת
-ושיברון
[87]
רוּחַ
, כי בעשותי כל אלה רציתי שיהיו המעשים הללו תמידים, ונשבר רוחי כי לא כן הוא,
[88]
וְ
רואה אני
[89]
שֶׁ
אֵין יִתְרוֹן
בהם
[90]
תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
בעולם הזה
[91]
, לפי שאדם עמל בהם היום ולמחר יפטר מן העולם ויניחם לאחרים:
[92]
(יב)
וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ:
וּ
לאחר מכן
[93]
פָנִיתִי אֲנִי
מעסקיי
[94]
, גם
[95]
לִרְאוֹת חָכְמָה
-לעסוק בתורה ולהתבונן בה
[96]
וְ
גם לאחוז
[97]
בַּ
הוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת
-ובשטות,
[98]
כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ
למאוס
[99]
אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ
עשה אותו?!, הרי הקב"ה ברא את הסכלות וכי לחינם ברא אותה?!:
[100]
(יג)
וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ:
וְרָאִיתִי אָנִי
בחוש השכל
[101]
שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ
, שכשם שהאור מאפשר לראות דבר על מתכונתו כך החכמה מאפשרת להבין דברים על מתכונתם
[102]
, והבנתי שאף שיש למאוס בסכלות, לא לחינם בראה הקב"ה, כי אין דבר ניכר אלא מפאת הפכו, וכמו שלא נודע טובת האור כי אם מן החושך שהוא הפכו, כך ברא ה' את הסכלות כדי שנדע ממנה את תפארת החכמה:
[103]
(יד)
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם:
ומפרש איך ניכרת תפארת החכמה מפאת הסכלות וטובת האור מפאת החושך, שהנה
[104]
הֶחָכָם
בדומה לפיקח
[105]
חכמתו מאירה לו כי
[106]
עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ
שבתחילת הדבר מסתכל מה יהא בסופו
[107]
, כי הוא יודע ומכיר שעיניו קבועות בראשו במקום גבוה למען יסתכלו למרחוק, ולכן מתבונן בדרכיו ולא יכשל בהם,
[108]
וְ
לעומת זאת
הַכְּסִיל
שאינו מביט בדרכיו דומה לזה
[109]
ש
בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ
ומחמת שאינו יכול לראות נתקל במכשול, ואם כן לולי הכסיל שאינו מביט בדרכיו ובזה נכשל במהלכו לא היתה ניכרת טובת החכם המביט שאינו נכשל, ולולי החושך המונע מהעין לראות ולהזהר ממכשול לא היתה ניכרת מתיקות האור לעין שמצילה מן המכשול,
[110]
וְ
אף שֶׁ
יָדַעְתִּי
[111]
גַם אָנִי
אשר משבח את החכם מן הכסיל,
[112]
שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם
ששניהם ימותו
[113]
, ולכן אמרתי כי הכל הבל
[114]
, בכל זאת יש למאוס בסכלות:
[115]
(טו)
וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל:
וְאָמַרְתִּי
והרהרתי
[116]
אֲנִי בְּלִבִּי
, כיוון שֶׁ
כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי
אותו דבר, שכן גם הכסיל וגם החכם ימותו
[117]
, אם כן
וְלָמָּה
-איזו תועלת תהיה לי לאחר מיתתי בכך
[118]
שֶׁ
חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר
?! והשבתי על הרהורים אלו
[119]
וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה
-שגם הרהורים אלו הינם
[120]
הָבֶל
-דבר לא נכון, ואין ראוי מפני זה לעזוב את החכמה, כי מה שישוו בו החכם והכסיל הוא על דבר מועט בלבד
[121]
, כי אין זכרון החכם והכסיל שווים אחרי מותם, שזה זכרונו לטובה וזה זכרונו לרעה:
[122]
(טז)
כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל:
ואף לאחר המיתה יש יתרון לחכם על הכסיל
[123]
כִּי אֵין זִכְרוֹן
שווה
[124]
לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם
, שהרי זה זכרונו לשבח וזה זכרונו לגנאי,
[125]
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים
-כאשר כבר חלפו הימים אחרי מות החכם והכסיל, האם
[126]
הַכֹּל נִשְׁכָּח
?! הלא עדיין זכורים בפי הבריות מעשיו של זה ומעשיו של זה, ולפיהם נזכר זה לשבח וזה לגנאי,
[127]
וְאֵיךְ
אם כן
יָמוּת
-נשווה את מיתתם של
[128]
הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל
?! הרי זכרון מיתתו של זה היא סיבה לשבח ושל זה סיבה לגנאי:
[129]
(יז)
וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:
וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים
עצמם
[130]
שעודני חי
[131]
כִּי
אני רואה
[132]
שֶׁ
רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
-בעולם הזה,
[133]
כִּי הַכֹּל הֶבֶל
שלא נמצא בו שום צד תועלת,
[134]
וּ
בנוסף יש בו
[135]
רְעוּת
-שברון
[136]
רוּחַ
-לב, כי בשום מעשה לא נתמלא רצון העושה
[137]
, ומה הנאה יש בחיים האלה מאחר והכל נשכח:
[138]
(יח)
וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּו לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי:
וְשָׂנֵאתִי
ומאסתי
[139]
אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
-בעולם הזה
[140]
, לאסוף רכוש
[141]
שֶׁאַנִּיחֶנּו
ּ בסוף
[142]
לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי
לרשת אותי:
[143]
(יט)
וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל:
וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם
-האם חכם
[144]
יִהְיֶה
יורשי
[145]
ויתקיים רכושי בידו,
[146]
אוֹ
שמא
סָכָל
-טִפֵּשׁ יהיה
[147]
ויאבד אותו מתוך סכלותו,
[148]
וְ
מה שיהיה, בכל מקרה
[149]
יִשְׁלַט
-ישלוט יורשי
בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
-בעולם הזה,
[150]
גַּם זֶה
איסוף רכוש להניח אותו בסוף ליורשי
[151]
בין חכם ובין טיפש
[152]
הוא
הָבֶל
-אחד מן ההבלים שנבראו בעולם:
[153]
(כ)
וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
וְסַבּוֹתִי
-וסובבתי
[154]
אֲנִי
את פני לדרך הפוכה ממה שהייתי רגיל, כאשר הדרך החדשה היתה
[155]
לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי
ולא ליגע ולעמול
[156]
לאסוף רכוש
[157]
, וכן לא לשמוח
[158]
עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
-בעולם הזה
[159]
, לפי שבסוף אניח אותו לאחרים:
[160]
(כא)
כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה:
ועוד סיבה בגינה בחרתי לייאש את ליבי היא
[161]
כִּי יֵשׁ
לפעמים
[162]
אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ
באיסוף הרכוש הוא
[163]
בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן
-וביושר
[164]
, והיה אם כן מהראוי שיתקיים רכושו בידו עד יום מותו ולאחר מכן שירשו אותו בניו, ואולם לעתים לא כן הוא,
[165]
וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ
-ברכוש זה, ואינו ראוי ליורשו
[166]
יִתְּנֶנּוּ
-יתן אותו האיש בעודו חי
[167]
חֶלְקוֹ
-את רכושו בעל כרחו,
[168]
גַּם זֶה
איסוף רכוש
[169]
הֶבֶל
שאינו מועיל
[170]
וְ
עוד מביא
[171]
רָעָה רַבָּה
על שהיה מוכרח לתת לאחר רכושו בעודו חי:
[172]
(כב)
כִּי מֶה הוֶֹה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
כִּי מֶה הוֶֹה
-מה הנאה יש לו
[173]
לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן
ובשברון
[174]
לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
-בעולם הזה
[175]
, הלא הכל נשאר אחריו והוא אינו לוקח עמו כי אם את מה שעמל בדברי תורה ובמצוות:
[176]
(כג)
כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא:
כִּי כָל יָמָיו
מלאים
[177]
מַכְאֹבִים
בנפשו
[178]
מפגמי הזמן
[179]
, ושרוי הוא בדאגות ובמורא ופחד בדרכיו,
[180]
וָכַעַס
במריבות וצוקות הנפש
[181]
עִנְיָנוֹ
מנהגו
[182]
, באשר ענייניו ההכרחיים לא נעשו כחפצו; וזה החושב לאסוף רכוש,
[183]
גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ
בעבור מרבית טרדות המחשבה
[184]
, ובחלומו לא ינוח,
[185]
גַּם זֶה
עניין טרדות המחשבה בלבד מבלי עמל איסוף הרכוש,
[186]
הֶבֶל הוּא
-אחד מן ההבלים הנוהגים בעולם
[187]
, כי אין האדם מחשב את יום הדין ויום פקודה:
[188]
(כד)
אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא:
וכי
[189]
אֵין
זה דבר
[190]
טוֹב בָּאָדָם
-לאדם
[191]
שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה
-וישתה כאוות נפשו ולא יקמץ להניח העושר לבניו אחריו?!,
[192]
וְהֶרְאָה
-וכי אין זה דבר טוב להראות
[193]
אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב
בעושר אשר הגיע לו לאדם
[194]
בַּעֲמָלוֹ
בכך שיעשה בו צדקה וחסד למען תראה נפשו טובת גמול הנצחי?! והנה אף שזהו ביד האדם, עם כל זה
[195]
גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי
בשכלי
[196]
כִּי
מתנה לאדם
[197]
מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא
להטות את ליבו להבחין בזה:
[198]
(כה)
כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי:
ונטיית לב האדם היא לחשוב כן ולומר
[199]
כִּי מִי יֹאכַל
-ראוי לאכול משלי?!
[200]
וּמִי יָחוּשׁ
-ראוי לחשוש על עמלי שלא ילך לאיבוד
[201]
חוּץ מִמֶּנִּי
למהר להנות ממנו?!:
[202]
(כו)
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב
-שמעשיו רצויים
[203]
לְפָנָיו,
נָתַן
האלהים
[204]
חָכְמָה וְדַעַת
לאסוף ממון
[205]
ולעשות בחייו צדקה וחסד,
[206]
וְ
כן נתן לו
שִׂמְחָה
לאכול ולשתות כאוות נפשו
[207]
, ולב לעסוק בתורה ובמצוות ולשמוח בחלקו במאכל ומשתה וכסות נקייה,
[208]
וְלַחוֹטֶא נָתַן
בלבו
[209]
עִנְיָן
וחשק
[210]
לֶאֱסֹף
בדאגה
[211]
הון רב
[212]
וְלִכְנוֹס
-ולשומרו כדי
[213]
לָתֵת
אותו
[214]
לְטוֹב
-לאדם צדיק
[215]
לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
שהוא יקח הכל, ואף על פי שבסופו של דבר ההון הגיע לאדם צדיק,
[216]
גַּם זֶה הֶבֶל
- אחד מן ההבלים שֶׁנִּתְּנוּ לבריות, שהם עמלים ואחר נוטל
[217]
, ודבר זה הוא הבל
וּרְעוּת רוּחַ
-ושברון לב
[218]
, על כי נלקח הונו של אדם ממנו בעל כרחו ושלא בטובתו, כי היתה לו יותר תועלת אילו היה עושה בהון שלו צדקה וחסד בעצמו מרצונו:
[219]