(א)
וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה, וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן:
אמרו רבותינו
[1]
, מכאן ואילך כיון שנפטר שמואל המשיכו לכתוב את הספר נתן הנביא וגד החוזה.
וַיָּמָת שְׁמוּאֵל,
[2]
וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ,
וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ
-במקום ששם היה ביתו
[3]
בָּרָמָה,
וַיָּקָם דָּוִד
ממקום מושבו אשר היה בעין גדי,
[4]
וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן:
[5]
(ב)
וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים, וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל:
וְאִישׁ
אחד ממשפחת כלב שמשבט יהודה
[6]
היה מתגורר
[7]
בְּ
עיר ששמה
[8]
'
מָעוֹן
' שבנחלת יהודה,
[9]
וּמַעֲשֵׂהוּ
-ומקנהו וקניינו היו
[10]
בַכַּרְמֶל
שגם היא בנחלת יהודה,
[11]
וְהָאִישׁ
הזה היה
גָּדוֹל
-עשיר
[12]
מְאֹד,
וְ
היה
לוֹ צֹאן
רב שמנה
[13]
שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים
כבשים
[14]
וְאֶלֶף עִזִּים,
וַיְהִי
יום אחד
[15]
בִּגְזֹז
-בהגיע העת לגזוז
[16]
אֶת צֹאנוֹ
, אותו איש היה
[17]
בַּכַּרְמֶל
, וכיון שדרכו היה לעשות משתה ויום טוב לגוזזי הצאן
[18]
, עלה הוא איתם לשמוח ולא נצטער על מיתת שמואל, ולא התאבל על אדם כשר, ולכן נענש ומת:
[19]
(ג)
וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּי (כלבו:
וְשֵׁם הָאִישׁ
ההוא שהיה מפורסם ברוע מעשיו
[20]
נָבָל,
וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ
שהיתה נודעת לשבח
[21]
היה
אֲבִגָיִל,
וְהָאִשָּׁה
היתה שלימה במעלות הנפשיות ובמעלות הגוף
[22]
, שהיתה
טוֹבַת שֶׂכֶל
-בעלת שכל טוב
[23]
וִיפַת תֹּאַר,
וְהָאִישׁ
היה
קָשֶׁה
בטבעו
[24]
וְרַע מַעֲלָלִים
-ומידותיו רעות
[25]
, ופועל רע,
[26]
וְהוּא
היה
כָלִבִּי (כלבו
[27]
כתיב)
-מבני כלב בן יפונה
[28]
, והיה קרוב משפחתו של דוד:
[29]
(ד)
וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר, כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ:
וַיִּשְׁמַע דָּוִד
בהיותו
בַּמִּדְבָּר,
כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ
, וכיוון שדרכם של גוזזי צאן לעשות משתה
[30]
, חשב דוד כי בעת שמחתו ייטב לבו של נבל להיטיב:
[31]
(ה)
וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם:
וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים
אל נבל,
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים,
עֲלוּ כַרְמֶלָה
-אל כרמל
[32]
, שם נמצא נבל,
[33]
וּבָאתֶם
-ותבואו
אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם
-ותשאלו
לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם
-לשלומו:
(ו)
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם:
וַאֲמַרְתֶּם
-ותאמרו לו בשמי,
כֹּה
-כטוב הזה
[34]
לֶחָי
-יהיה לך כל ימי חייך!,
[35]
וְאַתָּה
תהיה בְּ
שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ
גם יהיה בְּ
שָׁלוֹם וְכֹל
הרכוש והנלווים
[36]
אֲשֶׁר לְךָ
יהיו אף הם בְּ
שָׁלוֹם
, וכך תהיה לאורך ימים:
[37]
(ז)
וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל:
וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ
את הצאן, ואתה עושה משתה
[38]
, לכן
עַתָּה
אודיע לך כי
[39]
הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ
, ובניגוד לאנשי הצבא הלועגים לאנשי האדמה וגוזלים מהם
[40]
, אנחנו
לֹא הֶכְלַמְנוּם
בדברי ריב
[41]
ולא לעגנו להם
[42]
, ואם נצרכו לנו לדבר מה לא השיבונום ריקם,
[43]
וְ
אף
[44]
לֹא נִפְקַד
-נחסר
[45]
לָהֶם
מִצֹּאנָם
[46]
מְאוּמָה
כי לא שלחנו יד בכל אשר להם
[47]
כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם
עמנו
[48]
בַּכַּרְמֶל
, ויתירה מזאת, אף שמרנו עליהם
[49]
שלא יהיה להם נזק מליסטים ומחיות טרף:
[50]
(ח)
שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד:
שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ
הרועים
[51]
וְיַגִּידוּ לָךְ
שאמת הדבר,
[52]
וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים
שלי
[53]
חֵן בְּעֵינֶיךָ
בטובה שיגידו לך עבדיך עליהם
[54]
, ודע שעם כל זאת לא הייתי שולח לשאול ממך דבר, ואני עושה זאת
[55]
כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ
-באנו
[56]
, יום בו ראוי לקבל כל אחד בסבר פנים יפות ולחונן את כל השואל חסד
[57]
, ובנוסף, לא תרבה הוצאה בעבורנו כי יום טוב אתה עושה לגוזזים אשר לך, וְתִקַּנְתָּ מאכל ומשתה לרוב
[58]
, לכן
תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ
אם מעט ואם הרבה
[59]
לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד
, ותן כנדבתך:
[60]
(ט)
וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ:
וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
שציוה עליהם דוד לומר, ואמרו אותם
בְּשֵׁם דָּוִד
בלא שינוי והוספה,
[61]
וַיָּנוּחוּ
מדבריהם
[62]
, ולא דיברו עוד
[63]
עד שישמעו תשובת נבל:
[64]
(י)
וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו:
וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד
קשות,
[65]
וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי
שאחלוק לו מנות?! הוא אינו חשוב לא מצד עצמו, שבא מרות המואביה
[66]
, ולא מצד משפחתו!
[67]
ואינו מפורסם, וכל הנודע לגביו הוא רק שהרים יד במלך!
[68]
הַיּוֹם
אנו רואים מה שלא ראינו מימינו
[69]
רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים
-המתחזקים
[70]
למרוד ולברוח
[71]
אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו
כפי שדוד עשה לשאול
[72]
, וכפי שהוא עושה לי שחושב עצמו לגדול ממני שאתן לו מתן:
[73]
(יא)
וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה:
וְלָקַחְתִּי
-וכי אקח
[74]
אֶת לַחְמִי
-הלחם שלי
[75]
וְאֶת מֵימַי
-המים שלי
[76]
היקרים כל כך במדבר
[77]
וְאֵת טִבְחָתִי
-תבשילי ומאכלי
[78]
אֲשֶׁר טָבַחְתִּי
-זבחתי
[79]
לְגֹזְזָי
-לגוזזי צאני
[80]
וְנָתַתִּי
-ואתן אותם
לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה
-מהיכן הם?! והם יאכלו וגוזזי ירעבו?!:
[81]
(יב)
וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
וַיַּהַפְכוּ
-וחזרו
[82]
נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם
מבלי לטעום אצלו מאומה,
[83]
וַיָּשֻׁבוּ
אל דוד,
וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
אשר אמר נבל:
[84]
(יג)
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו, חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים:
ומאחר שנמשח דוד על פי נביא והצטרפו אליו רוב יהודה, רצה דוד לדון את נבל כדין מורד במלכות שחייב מיתה, וכך עשה לדון אותו בדיני נפשות,
[85]
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו,
חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ
! כדי לגלות דעתו שמחייב אותו מיתה ע"פ דין,
[86]
וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ
, שהסכימו שנבל מרד במלכות וחייב מיתה,
[87]
וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ
, וחגר דוד את חרבו אחרון כפי שהדין מחייב, בהיותו ראש השופטים,
[88]
וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ,
וּמָאתַיִם
אנשים
יָשְׁבוּ עַל
-ליד
[89]
הַכֵּלִים
לשמור את אהליהם וכליהם:
[90]
(יד)
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם:
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים
שלה
[91]
לֵאמֹר
-וכך אמר לה,
הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים
-שליחים
מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת
-לשאול בשלום
[92]
אֲדֹנֵינוּ
, ואדונינו החזיר רעה תחת טובה
[93]
, שלא די שלא ענה אותם מענה טוב אלא
[94]
וַיָּעַט
-הפריח
[95]
בָּהֶם
בגערה ללכת לדרכם:
[96]
(טו)
וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד, וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה:
וְהָאֲנָשִׁים
, אנשי דוד היו
[97]
טֹבִים לָנוּ מְאֹד,
וְלֹא הָכְלַמְנוּ
-נכלמנו
[98]
על ידיהם
[99]
בדברי לעג ושחוק
[100]
, ולא השיבוּנוּ ריקם מכל אשר שאלנו מהם,
[101]
וְלֹא פָקַדְנוּ
-חסרנו
[102]
מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה
, שלא גזלו ולא גנבו מאתנו מאומה, ולא די בכך, אלא שהיו מונעים אחרים מלגזול אותנו
[103]
ומגינים עלינו ועל הצאן מפני חיות טרף:
[104]
(טז)
חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן:
כְּ
חוֹמָה
[105]
הָיוּ עָלֵינוּ
אנשי דוד מכל אויב ואורב,
[106]
גַּם
בַּ
לַיְלָה
כאשר הֵגֵנּוּ עלינו מליסטים וחיות טרף,
[107]
גַּם יוֹמָם
-ביום, שהיו מסייעים לנו ברעיית הצאן,
[108]
כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם
, כאשר היינו
רֹעִים
את
הַצֹּאן
של נבל:
(יז)
וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ, וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו:
וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי
לתקן את הדבר ולפייס את דוד,
[109]
כִּי כָלְתָה
ללא ספק
[110]
הָרָעָה
מאת דוד
[111]
לבוא
[112]
אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ,
וְהוּא
נבל
[113]
בֶּן בְּלִיַּעַל
-איש רשע, בלי עול מקום
[114]
מִדַּבֵּר
-מכדי שאדבר
אֵלָיו
להוכיחו על פניו, כי יגער בי:
[115]
(יח)
וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל (אבוגיל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת (עשוות וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים:
ואביגיל התפעלה מדברי הנער,
[116]
וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל (אבוגיל
כתיב
) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם
-לחמים,
וּשְׁנַיִם
-ושני
נִבְלֵי
-נאדות
[117]
יַיִן,
וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת (עשוות
[118]
כתיב)
-ממולאות בשר דק וביצים
[119]
, כשהן מבושלות
[120]
ומוכנות לאכילה,
[121]
וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי
הוא קמח העשוי משבולים צלויות
[122]
הנשמר לתקופה ארוכה,
[123]
וּמֵאָה
אשכולות
[124]
צִמֻּקִים
-ענבים יבשים
[125]
הנשמרים ונאכלים כל השנה,
[126]
וּמָאתַיִם
כיכרות
[127]
דְּבֵלִים
-עיגולי דבילה, הם תאנים מקובצות דרוסות יחד,
[128]
וַתָּשֶׂם
את הכל
עַל הַחֲמֹרִים:
(יט)
וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה:
וַתֹּאמֶר
אביגיל בטוב שכלה
[129]
לִנְעָרֶיהָ
מוליכי המנחה,
[130]
עִבְרוּ לְפָנַי
לפייס את דוד במנחה הגדולה הזאת
[131]
, ואני
הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה
, וביקשה כך כי חששה שאם ילכו איתה ביחד יוודע הדבר לנבל,
[132]
וּלְאִישָׁהּ
-ולבעלה
נָבָל לֹא הִגִּידָה
את אשר עשתה:
(כ)
וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם:
וכיון שהיו שני הרים זה נגד זה
[133]
וגיא היה עובר בין שני ההרים,
[134]
וְהָיָה
כאשר
הִיא
היתה
רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר
-בצד שהיה מוסתר ליורדים מהצד האחר,
[135]
וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ
מההר שממול
[136]
, ולכן לא ראתה אביגיל את דוד ואנשיו מרחוק,
[137]
וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם
בפתע
[138]
בעמק:
[139]
(כא)
וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה:
וְ
כאשר היתה אביגיל בדרכה לפייס את דוד
[140]
, היה דוד בדרכו להרוג את נבל, כי כאשר אמרו לו נעריו את גידופי נבל
[141]
דָוִד אָמַר
בליבו,
[142]
אַךְ
-רק
לַשֶּׁקֶר
-לחינם
[143]
שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה
בהיותנו
בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד
-נחסר
[144]
מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה,
וַיָּשֶׁב לִי
נבל
רָעָה תַּחַת טוֹבָה
במה שחירף אותי בדבריו:
[145]
(כב)
כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר:
כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד
-לדוד עצמו
[146]
, כפי שאעשה לנבל
[147]
וְכֹה יֹסִיף
ה' לעשות עימי
אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ
לנבל
עַד הַבֹּקֶר
, כי לא אשאיר לו אפילו
מַשְׁתִּין בְּקִיר
-בן דעת
[148]
אחד:
(כג)
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד, וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ:
וַתֵּרֶא
-וכאשר ראתה
אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד,
וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר
עליו רכבה,
וַתִּפֹּל
אביגיל
לְאַפֵּי
-לפני
[149]
דָוִד עַל פָּנֶיהָ,
וַתִּשְׁתַּחוּ
-והשתחוותה על
[150]
הָ
אָרֶץ:
(כד)
וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ:
וַתִּפֹּל
אביגיל
עַל רַגְלָיו,
וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן
[151]
כי נעשה בביתי
[152]
, ואני עקרת הבית
[153]
, ואנכי פשעתי ובי תעשה הנקמה ותמיתני,
[154]
וּתְדַבֶּר
-ולכן תדבר
[155]
נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ
לבקש ולהתחנן על הדבר,
[156]
וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ:
(כה)
אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא, נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ:
אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה,
עַל
דברי חירופו
[157]
של
נָבָל
, ואל תחוש לנבלה אשר עשה, כי אין הוא במדרגתך שתיפגע ממנו,
[158]
כִּי כִשְׁמוֹ
המורה עליו
[159]
כֶּן
-כך
הוּא,
נָבָל שְׁמוֹ,
וּנְבָלָה
-וכיעור
[160]
עִמּוֹ
לְדַבֵּר קשות וחירופים!
[161]
ומי הנבל הזה אשר מלך ישראל יתפעל מדבריו?!
[162]
ואם תאמר שעיקר הקפידה היא עלי
[163]
שהיה לי למחות בידו,
[164]
וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ
, בכדי לתקן את הדבר ולפייסם:
[165]
(כו)
וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי יְהֹוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהֹוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה:
וְעַתָּה אֲדֹנִי,
חַי יְהֹוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ
, בהשגחת ה' היה
[166]
אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהֹוָה מִבּוֹא בְדָמִים
-משפיכות דמים, ששלחני לקראתך למנעך מכך
[167]
וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ
מלנקום אתה בעצמך את נקמתך, כי לו היית עושה זאת היית נענש על כך
[168]
, שכן לא יִקָּרֵא זה מורד במלכות כאשר חשבת, כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים,
[169]
וְעַתָּה
, הואיל וה' מנעך מבוא בדמים, בודאי הוא יריב ריבך
[170]
, ולכן
יִהְיוּ כְנָבָל
אשר אין בו כח להרע לך
[171]
ויומת בידי שמים
[172]
אֹיְבֶיךָ וְ
כך גם
הַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה:
(כז)
וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי, וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי:
וְעַתָּה
התפייס נא עבור מנחתי
[173]
וקח נא את
[174]
הַבְּרָכָה
-המנחה
[175]
הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא
-הביאה
[176]
שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי,
וְנִתְּנָה
-ותנתן המנחה
[177]
לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי
-עִם
[178]
אֲדֹנִי:
[179]
(כח)
שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת יְהֹוָה אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ:
שָׂא
-מחל
[180]
נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ
על שארבה בדברים,
[181]
כִּי
הן ידעתי
[182]
שֶׁ
עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן
להיות מלך על ישראל
[183]
, ועד עולם לא תוסר המלוכה מביתו
[184]
, לא כשאול שתוסר המלוכה מזרעו,
[185]
כִּי מִלְחֲמוֹת יְהֹוָה אֲדֹנִי נִלְחָם
שכל מלחמותיך הן מלחמות ה' לעשות נקמה בגויים,
[186]
וְרָעָה
להרוג אנשים מישראל כפי שעשה שאול שהרג את כהני נוב
[187]
, לא נמצאה בך
[188]
וְ
לֹא תִמָּצֵא
[189]
בְךָ מִיָּמֶיךָ
, שכן מי שצורכי רבים תלויים בו צריך שלא תימצא בו רעה שלא יהיו רבים נכשלים על ידו:
[190]
(כט)
וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע:
וַיָּקָם אָדָם
הוא שאול
[191]
לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ
, ולמרות שיכלת להורגו במערה לא שלחת בו יד ורעה לא נמצאה בך מימיך,
[192]
וְהָיְתָה
-ותהיה בעבור זה
[193]
נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה
-קשורה
[194]
בִּצְרוֹר הַחַיִּים
הנצחיים הרוחניים, אחר הפרידה מן הגוף
[195]
אֵת
-עם
[196]
יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ,
וְ
לעומת זאת,
אֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה
-ישליך
[197]
ה'
בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע
[198]
, להיות משוטטת נעה ונדה כאבן הקלועה בכף הקלע:
[199]
(ל)
וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל:
וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר
לעשות
אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ,
וְצִוְּךָ
-ויצווך
לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל
ותמלוך:
[200]
(לא)
וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהֹוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ:
וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ
הנקמה שאתה רוצה להנקם בנבל
[201]
לְפוּקָה
-לכשלון
[202]
וּלְמִכְשׁוֹל
[203]
לֵב לַאדֹנִי
, שאם היית עושה זאת לא יהיה לך פתחון פה לרדות אדם על שפיכות דמים,
[204]
וְ
דברי הם כדי לא
[205]
לִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם,
וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי
שלא יהיה
לוֹ
עוון,
[206]
וְהֵיטִב
-וכאשר ייטיב
[207]
יְהֹוָה לַאדֹנִי
וימלוך כאוות נפשו,
[208]
וְזָכַרְתָּ
-תזכור לטובה
[209]
אֶת אֲמָתֶךָ
שמנעתיך מלשפוך דמים שלא כדין:
[210]
(לב)
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל, בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי:
ודוד הכיר שהאמת עם אביגיל,
[211]
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל,
[212]
בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ
אלי
הַיּוֹם הַזֶּה
, שנתן בלבך לצאת
[213]
לִקְרָאתִי
ולמנוע ממני את שפיכות הדמים:
[214]
(לג)
וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי:
וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ
-נועם דיבורך ועצתך,
[215]
וּבְרוּכָה אָתְּ
שמצד עצמך את ראויה לזה שלא אחריב את ביתך,
[216]
אֲשֶׁר כְּלִתִנִי
-מנעת ממני
[217]
הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים
-בעוון שפיכת דם,
[218]
וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי
-כדי להושיע ידי לעצמי:
[219]
(לד)
וְאוּלָם חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת (ותבאתי לִקְרָאתִי, כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר:
וְאוּלָם
הריני נשבע
[220]
חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
, הוא ה'
אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ
-לך
[221]
ולכל אשר לך,
[222]
כִּי לוּלֵי
-אם לא
[223]
מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת (ותבאתי
[224]
כתיב)
-ובאת
לִקְרָאתִי,
כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר
אפילו
מַשְׁתִּין בְּקִיר
-בן דעת אחד
[225]
, כי הייתי מחריב הכל, צדיק כרשע, ולא בעבור נבל היתה ההשגחה הזאת אלא בעבורך:
[226]
(לה)
וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ, וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ, רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ:
וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ
דרך כבוד
[227]
אֵת
המנחה
[228]
אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ,
וְלָהּ אָמַר
דוד
עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ,
רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ
ולא ירים איש את ידו ואת רגלו כנגד ביתך,
[229]
וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ
למלא שאלתך
[230]
כעת, ואף בעתיד אעשה כל אשר תצווי
[231]
, ולא אשמור איבה:
[232]
(לו)
וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר:
וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל,
וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ
שהיה הכל לרוב מאד, ולכן לא הרגיש בחסרון מה שלקחה אביגיל לדוד,
[233]
וְלֵב נָבָל
היה
טוֹב עָלָיו
שהיה שמח
[234]
, ולא רצתה להעציבו ולערב שמחתו,
[235]
וְהוּא
היה
שִׁכֹּר עַד מְאֹד
ויראה כי תבער חמתו בְּיֵינוֹ ויעשה לה רע,
[236]
וְ
מכל הסיבות הללו, לטוב שִׂכְלָה,
[237]
לֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל
בדבר הליכתה לדוד,
עַד אוֹר הַבֹּקֶר:
(לז)
וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן:
וַיְהִי
ביום המחרת
[238]
בַבֹּקֶר,
בְּצֵאת
-כְּשֶׁפָּג
[239]
הַיַּיִן מִנָּבָל
וסרה שכרותו,
[240]
וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
שקרו עם דוד,
וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ
שנשתתק כמת, כי הצטער על המנחה שהביאה אשתו לדוד,
[241]
וְהוּא
ליבו
הָיָה
-נהיה
לְאָבֶן
שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה כי דוד יבוא עליו:
[242]
(לח)
וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת נָבָל, וַיָּמֹת:
וַיְהִי
לאחר שעברו מיום חוליו של נבל
[243]
כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים
-כעשרה ימים,
וַיִּגֹּף
-היכה
יְהֹוָה אֶת נָבָל,
וַיָּמֹת:
(לט)
וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהֹוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל,
וַיֹּאמֶר
דוד
בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל
שחרפני בגידופיו,
[244]
וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ
-מנע
[245]
מֵרָעָה
שלא הרגתיו,
[246]
וְאֵת
גמול
[247]
רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהֹוָה בְּרֹאשׁוֹ
בלבד, ולא על ביתו ולא על נכסיו ולא על אשתו,
[248]
וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
(מ)
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה:
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה
-אל הכרמל
[249]
וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר
-ואמרו לה,
דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ
-לישא אותך
לוֹ לְאִשָּׁה:
(מא)
וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי:
וַתָּקָם
אביגיל
וַתִּשְׁתַּחוּ
-והשתחוותה
אַפַּיִם
-על פניה
[250]
אָרְצָה
-לארץ,
וַתֹּאמֶר
אל השלוחים
[251]
הִנֵּה אֲמָתְךָ
אינני ראויה לו לאשה, כי אם
[252]
לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ
את
רַגְלֵי עַבְדֵי
-עבדיו של
[253]
אֲדֹנִי:
[254]
(מב)
וַתְּמַהֵר, וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה:
וַתְּמַהֵר,
וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר,
וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ
כפי הראוי לכבודה,
[255]
הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ
-הלכו אחריה,
[256]
וַתֵּלֶךְ
אביגיל
אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי
-שליחי
דָוִד
, ונשא אותה דוד
וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה:
(מג)
וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים:
וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים
בנוסף על מיכל בת שאול שהיתה לו מכבר
[257]
, והיו שתיהן תמיד עמו:
[258]
(מד)
וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים:
וְשָׁאוּל
אשר חשב שקידושי דוד לא תפסו במיכל,
[259]
נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ
[260]
אֲשֶׁר מִ
מקום בשם
גַּלִּים: