יהושע

/ יהושע פרק ה'

לרכישת הספר
פסוקים

יהושע פרק ה'

ביאור משולב
פסוקים בלבד
(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ - יְהֹוָה אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָבְרָם - (עברנו וַיִּמַּס - לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ -כאשר שמעו [1] כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה -מערבה, לצד בו עברו בני ישראל, [2] וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל חוף הַיָּם התיכון, אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ - יִבֵּשׁ [4] יְהֹוָה אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָבְרָם - שעברו את נהר הירדן (עברנו [5] כתיב), וַיִּמַּס - נמס לְבָבָם מגודל הפחד, [6] וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ חיות [7] מִפְּנֵי פחדם מִ [8] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [9]
(ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: בָּעֵת הַהִיא כשהיו ישראל בגלגל, [10] אָמַר יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ שישתדל בקיום הַמִּצְוֹת, כי הוא העוזר האמיתי לירושת הארץ, וכך אמר לו הקב"ה, [11] עֲשֵׂה -תכין [12] לְךָ חַרְבוֹת -סכינים [13] צֻרִים -חדים מאוד [14] וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: [16]
(ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת -סכינים [18] צֻרִים -חדים מאוד, [19] וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת -בגבעת [20] הָעֲרָלוֹת שנקראה כך על שם המאורע ששם נימולו כולם ושם השליכו את הערלות: [21]
(ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: וְזֶה הַדָּבָר -וזו הסיבה [22] אֲשֶׁר בגינה [23] מָל יְהוֹשֻׁעַ את העם ולא מלו אז זה את זה,כי [24] כָּל הָעָם הַיֹּצֵא -שיצא [25] מִמִּצְרַיִם, הַזְּכָרִים שבהם, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הם הגברים שהיו מעל גיל עשרים שנה,למרות שהיו נימולים וראויים למול איש את בנו [26] מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: [28]
(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, לֹא מָלוּ: כִּי מֻלִים -נימולים [29] הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים ממצרים, ואותם שהיו מבן עשרים שנה ומעלה מתו במדבר כאמור, [30] וְ אילו כָל הָעָם הַיִּלֹּדִים -שנולדו בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, לֹא מָלוּ אותם אבותם, כי כל הארבעים שנה שהלכו במדבר לא נשבה להם רוח צפונית המביאה מרפא: [31]
(ו) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהֹוָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ולא כפו אותם בית דינו של משה על המילה, [33] כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר והיו נעים ונדים, והיתה להם אמתלא לבטל המילה משום חולשת הדרך, ועוד שלא היו יודעים מתי יום נסיעתם, ואם היו הנימולים מוכרחים לנסוע ביום המילה היה זה להם סכנה עצומה, ומסיבות הללו נשארו כך במדבר [34] עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי -כל העם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הם הגברים שהיו מעל גיל עשרים שנה [37] הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהֹוָה, אֲשֶׁר בגינו נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם -שלא יראה להם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת -נוטפת [38] חָלָב וּדְבָשׁ:
(ז) וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: וְאֶת בְּנֵיהֶם הנולדים במדבר אשר [39] הֵקִים הקב"ה [40] תַּחְתָּם -במקומם לרשת את הארץ, [41] אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ בגלגל, [42] כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם אבותם [43] בַּדָּרֶךְ:
(ח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם- בַּמַּחֲנֶה, עַד חֲיוֹתָם: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ -סיימו כָל הַגּוֹי -העם לְהִמּוֹל בציווי הקב"ה, [44] וַיֵּשְׁבוּ -ישבוהם מחשש לסכנת הדרך [45] תַחְתָּם- במקומם [46] בַּמַּחֲנֶה, ולא צרו על העיר [47] עַד חֲיוֹתָם -שהחלימו מפצע המילה: [48]
(ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם לאחר שֶׁנִּמֹּלְתֶּם,ובטחתם בי ללא פחד שיבוא האויב עליכם ביום השלישי של המילה שהוא יום הכואב, והסרתם את הערלה שהיא החרפה, [50] גַּלּוֹתִי -הסרתי [53] אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם וביזיונם [54] מֵעֲלֵיכֶם, ולא תהיו ערלים כמוהם כאשר הייתם בהיותכם שם, [55] וַיִּקְרָא יהושע שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל, [56] וכך הוא נקרא עַד הַיּוֹם בו נכתב הספר [57] הַזֶּה:
(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל , וכעת היות ולא היו עוד ערלים, [58] וַיַּעֲשׂוּ ישראל שם אֶת קרבן הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ ניסן, בָּעֶרֶב אחר חצות היום, [59] בְּעַרְבוֹת -במישור [60] יְרִיחוֹ:
(יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת, קָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: ולאחר הקרבת העומר [61] וַיֹּאכְלוּ -אכלו העם מֵעֲבוּר -מדגן [62] הָאָרֶץ, וזה היה מִמָּחֳרַת יומו הראשון של [63] הַפֶּסַח שהוא זמן הקרבת העומר, [64] מַצּוֹת, קָלוּי -שיבולים צלויים, כך אכלו [65] בְּעֶצֶם -בעיצומו של [66] הַיּוֹם הַזֶּה ולא בלילה שלפניו: [67]
(יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ - מִתְּבוּאַתאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם [68] -כאשר אכלו מֵעֲבוּר -מדגן [70] הָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן כי לא היו צריכים, שכן [71] וַיֹּאכְלוּ - התחילו לאכול [72] מִתְּבוּאַתאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא:
(יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת - יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּו וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיְהִי בִּהְיוֹת - וכאשר היה יְהוֹשֻׁעַ בִּ גבול [73] ירִיחוֹ , בפרוורי העיר, לשם הגיע לכובשה, והנה בעוד מחשבתו משוטטת איך יעשה, הקב"ה שלח לו מלאכו לחזקו, ונראה לו המלאך כדמות איש, [74] וַיִּשָּׂא יהושע עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּו -מולו, [78] וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה מִתַּעֲרָהּ [79] בְּיָדוֹ , כדמות גיבור מנצח, ולמרות שהמראה היה בהקיץ יהושע הכיר שהוא מלאך, ומשום שחרבו היתה שלופה הבין שהנבואה תהיה מענייני מלחמת יריחו שיכבשוה בחרב, [80] וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ -האם לנו [84] אַתָּה ובאת לסייע לנו מול האויב או הַ [85] אִם לְצָרֵינוּ -לאויבנו באת לסייע?: [87]
(יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְהֹוָה, עַתָּהבָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ,: וַיֹּאמֶר לו המלאך לֹא באתי לעזור לאויבי ישראל, [88] כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְהֹוָה, עַתָּהבָאתִי [89] לעזרתכם, שהרי אין יריחו נכבשת על ידי אדם כי חומותיה ברזל ובריחיה נחושת, [90] וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל -על [91] פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ [92] יהושע מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר -ידבר אֶל עַבְדּוֹ, שלכן נראית לפני, האם רצית לומר לי דבר נוסף: [93]
(טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ, שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא, וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן: ועל שאלה זו ענה המלאך ליהושע, וַיֹּאמֶר מיכאל [94] שַׂר ישראל שהם [95] צְבָא יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ, שַׁל -הסר [96] נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא, [97] שהמטרה שנגלה אליו היא רק כדי ללמדו שהוא עומד במקום קדוש ולכך יש לו לחלוץ נעליו בעבור שנגלה עליו שר צבא ה', [98] וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן -כך,והסיר את נעליו: [99]

הערות

1. תרגום יונתן.
2. תרגום יונתן.
3. הוא צד מערבי, ועד עכשיו היו בעבר מזרחי (רש"י).
4. תרגום יונתן.
5. כלי יקר מבאר כי הקרי "עד עברם" מדבר על האבות הראשונים שנקרע להם הירדן, והכתיב "עברנו" מדבר על הבנים, שגם לנו יחשב כאילו עברנו שם. ורד"ק מבאר כי "עד עוברם" נאמר ע"י כותב הספר.
6. מצודת דוד.
7. ואמר זאת בדרך הפלגה וגוזמא (מצודת דוד).
8. מצודת דוד.
9. ומטעם זה לא חשש יהושע למול את בני ישראל שמא יבואו עליהם למלחמה בהיותם כואבים, משום שיושבי הארץ פחדו מהם (מלבי"ם).
10. רד"ק. ואף שהיו חלושים מהדרך ציווה ה' למולם כי הוא הנותן כח לעשות חיל, והוא שבח לישראל שלא עיכבו ונזדרזו לקיים מצותו יתברך (חומת אנך). והיה זה בי' ניסן, ונצטוו על המילה כדי שיוכלו להקריב קרבן פסח, ובאותו יום היזו עליהם פעם ראשונה כדי שיטהרו מטומאת מתים, ובערב פסח היזו עליהם הזאה שניה (רד"ק). והטעם שלא מלו, כי כל הארבעים שנה שהיו במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא היה להם יום נוח למול (רש"י. וראה עוד ברד"ק שהאריך בזה). ורלב"ג (בפס' הבא) מבאר לפי שבמדבר לא היו יודעים מתי יצטרכו לנסוע, כי על פי ה' היו חונים כמו שהתבאר בתורה, ואולי יצטרכו ליסע ביום הג' למילה והוא סכנה לתינוק, ולזה לא מל אחד מהילודים במדבר, ולכן לא עשו ישראל פסח במדבר אלא אותו שנזכר בתורה, לפי שכבר נולדו לרובם בנים אחרי שנתיים לצאתם ממצרים ומילת בניהם היתה מעכבת אותם מעשיית הפסח.
11. וכן אחז"ל (בפסיקתא ובב"ר פר' מו דף יא) "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ" (לקמן פס' ד), על ידי דברים מל, אמר שמא סבורים אתם לירש את הארץ ערלים?! לא כך נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו'?! (ילקוט שמעוני, רש"י בפס' ד'). ולפי שידע האל יתברך שיריחו תיכבש בנס ופלא ולא בכח אנושי, ולכן ציווה אותם שישתדלו במצווות שהוא החרב והחנית אשר בו יכבשו האויבים (אברבנאל).
12. רד"ק.
13. אברבנאל.
14. רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודת ציון. והם הנעשים מנחושת (רלב"ג). מלבי"ם מבאר שצור הוא אבן כמו (שמות ד, כה) "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר", ולא היה יכול למולם בחרב ברזל שהוא כלי, כי היזו עליהם מטומאת מת וחרב הרי הוא כחלל ויחזור ויטמא אותם ולכן מל אותם בצור שאינו כלי.
15. לפי שהנימולים אנשים גדולים היו צריכים לכלים שלא יצערום בקיבול הברית (אברבנאל).
16. לדעת מצודת דוד (בפס' ד') יהושע מל את העם לבדו. ורד"ק מבאר "עשה לך" כלומר לעצמך, שיהיה הוא מל ואחרים עימו, כי לא יתכן שיהושע לבדו מל את כל הערלים שהרי אמר לו "חרבות" ואילו היה הוא המל לבדו די היה בחרב אחת, ועוד שלא יתכן למול לבדו כל הנולדים במדבר בארבעה ימים.
17. אמר שנית כי מלו כבר כל ישראל יחד בליל צאתם ממצרים (רש"י, רלב"ג, מצודת דוד). דבר אחר "שנית", זו פריעת מילה שלא נתנה לאברהם אבינו (יבמות עא:), שבמדבר מלו ולא עשו פריעה, וכעת נצטוו על הפריעה (רש"י). רד"ק מבאר "ושוב מול" חזור פעם אחר פעם במחנה למול ולצוותם למול, ובאמרו "שנית" אינו דוקא פעם ושתים לבד, אלא פעם אחר פעם עד שיגמר הדבר. ומבאר שלא ניתן לומר "שנית" שנצטוו על הפריעה, כי פריעת המילה ניתנה לאברהם אבינו כמובא בבראשית רבה שאברהם אבינו פרע את מילתו, ולדברי חז"ל "שנית" ר"ל שמזהירו שיחזור על ציצין המעכבין את המילה שנית ויראה כי נמולו היטב. אברבנאל מבאר "ושוב" מהדרך אשר אתה בו ולא תתעסק עתה בכיבוש הארץ, אלא תשוב למול את העם.
18. אברבנאל בפס' קודם.
19. אברבנאל, מצודת ציון בפס' קודם.
20. רד"ק, מצודת דוד.
21. רש"י, רלב"ג, מצודת דוד.
22. מצודת דוד.
23. רד"ק.
24. רצה לומר זה היה הסיבה אשר יהושע מל לבדו את כל העם, שהרי איך יתכן שלא ימצא בהם מי שיודע למול (מצודת דוד). אברבנאל מבאר שכיון שהאבות מתו, לכן יהושע היה המוהל והמצווה על זה. וראה הערה בפס' ב' בדעת המפרשים אם יהושע מל לבדו.
25. תרגום יונתן.
26. רד"ק.
27. מצודת דוד.
28. ולכן אינם יכולים למול את הערלים (מצודת דוד). רד"ק מבאר שרצה להודיע כי זה שלא מלו לא היה בגלל שנשתכחה מהם מצוות מילה במצרים או שהתרשלו בה, כי מולים היו כל העם היוצאים, ואפילו לדברי הדרש שהתרשלו במילה, אעפ"כ בצאתם ממצרים מלו כולם קודם שעשו הפסח והיה צריך למול רק את הנולדים במדבר שלא היו יכולים למול בדרך.
29. מצודת דוד.
30. ואותם אלו שהיו פחותים מגיל עשרים ולא מתו במדבר, היו מולים ולא הוצרך עכשיו יהושע למולם (רד"ק בפס' ד').
31. מלבי"ם.
32. יבמות עא:, רש"י פס' ב' לעיל. והטעם שלא נשבה להם רוח צפונית כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד, ורוח צפונית היא רפואה למכת דם ובלעדיה סכנה למול (רד"ק בפס' ב').
33. מלבי"ם.
34. הגם שאם היו ישרים בלבותם לא היו שמים לב לזאת כמו ששבט לוי מלוי (מלבי"ם).
35. כפי שמובא (במדבר ט, יז-כג) "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ".
36. אברבנאל.
37. רד"ק בפס' ד' לעיל.
38. מצודת ציון.
39. רש"י, מצודת דוד.
40. רד"ק. ור"י קרא ביאר אשר הקים ישראל.
41. כמו שאמר (דברים א, לט) "וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ" (רד"ק). וכן (במדבר יד, לא) "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ" (מלבי"ם).
42. אברבנאל. כי לא היה זולתו ראוי למול אותם (מצודת דוד).
43. אבל את שבט לוי ובנים אשר נולדו לאלה שהיו בזמן הגזירה פחותים מבן עשרים שהיו צדיקים, לא הוצרך יהושע למול (מלבי"ם).
44. אברבנאל.
45. מלבי"ם.
46. רש"י, רד"ק, מצודת ציון.
47. רש"י.
48. רד"ק, מצודת ציון.
49. רש"י.
50. אברבנאל.
51. כלי יקר.
52. רד"ק.
53. רש"י, רלב"ג, מצודת דוד.
54. שביזו אותם המצרים שמכיון ששמעו שריפו דור המדבר את ידיהם מן המילה, היו מחרפים אותם המצרים לומר, הנה ככל הגוים בית ישראל חשובים, כבר הניחו מצות מילה והלכו בחוקות הגויים שהם ערלים (ר"י קרא).
55. שהיו המצרים מחרפים ואומרים הלא הם ערלים כמונו, וחרפה יחשב לישראל (מצודת דוד). רלב"ג מבאר שחרפת מצרים הם אמונותיהם הנפסדות שהביאום ממצרים, ואפשר שחרפת מצרים היא שהיו המצרים פרוצים בעריות, וע"י המילה נחלשה כח התאווה ההיא והוסרה מהם חרפת מצרים. אברבנאל מבאר שחרפת מצרים היא שהיו המצריים אומרים מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר נשבע להם לפי שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה, ועתה כאשר העבירם ה' יתברך אל הארץ והיו ישראל בגלגל, אמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, כי יאמרו שכבר באתם אל הארץ. ובמדרש, לפי שראה פרעה באיצטגנינות ואמר להם לישראל (שמות י, י) "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם ושמו "רעה" והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל במדבר בעגל וביקש הקב"ה להורגם, ביקש משה בתפילתו (שמות לב, י) "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם" ולאחר מכן נאמר "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ", שהפך הקב"ה את הדם של ההריגה לדם מילה שמל אותם יהושע, וזה שנאמר "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם" שהיו אומרים דם אנו רואים עליכם (רש"י, ילקוט שמעוני).
56. על כי אמר ה' "גלותי" (ר"י קרא). כי מ"גלותי" יאמרו "גלל", וכן דרך לשון הקודש בשמות הלקוחים מן הפועל להוסיף בו אות או לגרוע ממנו וגם להפך סדר האותיות (רד"ק). וכלי יקר ביאר על שם "גילה" כי ישמח ה' בישראל כשעושים רצונו ובוטחים בו.
57. ראה ביאורנו בשמואל-א' פרק ה' פסוק ה'.
58. מלבי"ם.
59. אחר חצות היום קרוי ערב, כי אז נוטה החמה לכיוון מערב (מצודת דוד).
60. תרגום יונתן בפרק ד' פס' יג.
61. רש"י, מצודת דוד. והקשו חז"ל (ראש השנה יג.) מהיכן היו להם שעורים להקריב, הרי צריך להקריב דווקא מתבואת ארץ ישראל, ותבואה שגדלה אצל גוי היא "קציר נכרי" הפסול לעומר? ותירץ רב כהנא שהם מצאו תבואה שלא הביאה שליש ביד נכרי שבאופן זה אינה נחשבת כקציר נכרי, ובמסקנת הגמרא מבואר שארץ ישראל היא 'ארץ צבי' הממהרת לבשל פירותיה ויתכן שמצאו תבואה שלא גדלה כלל, ותוך חמישה ימים (מי' ניסן עד ט"ו) היא גדלה אצל ישראל. ולדעת רד"ק ורלב"ג אכלו מהתבואה הישנה כי עדיין לא הותר להם לאכול מהחדש, וראה הערה לקמן.
62. מצודת ציון.
63. דהיינו ט"ז ניסן (מצודת דוד). ולדעת רד"ק הוא ליל ט"ו בניסן ויומו, וראה הערה לקמן.
64. מצודת דוד.
65. מצודת ציון.
66. מצודת ציון.
67. שהרי הלילה הולך אחר היום והיה ניתן לומר שמדובר בלילה שלפניו (מצודת ציון). רד"ק ומלבי"ם מבארים את הפסוק באופן שונה, ולפי ביאורם ממחרת הפסח הוא ליל ויום ט"ו, כי קרבן פסח קרב בי"ד בניסן וט"ו בניסן הוא מחרתו, ואכלו בליל ט"ו מצות מהתבואה הישנה כי היה אסור עדיין לאכול מהחדש עד יום ט"ז שבו יקריבו את העומר, ו"עבור" פירושו הדגן הישן. ומהיכן היה להם ישן? הם קנו מתגרי האומות. מלבי"ם מוכיח את שיטתו כי יש הבדל בין "עבור" שהוא יבול הארץ משנה שעברה, ל"תבואה" שהיא התבואה של שנה זאת, ו"מחרת הפסח" בכל התורה הוא יום ט"ו בניסן שהוא למחרת שחיטת הפסח, וסיפר המקרא שאף שהיה בידיהם מַן אכלו מהתבואה הישנה מצות למִצְוַת היום וקלוי לפרפרת.
68. עניין ביטול (מצודת ציון). ולמרות שכבר מיום מיתת משה בשבעה באדר פסק המן מלרדת, מכל מקום היו ניזונים בנס ממן שבכליהם, ובאכלם מעבור הארץ לא מצאו עוד (מצודת דוד). ואם היה להם מָן, לא היו אוכלים מִן התבואה, שהמן היה נוח להם (רש"י). ובמדרש, רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לעבדו מזוג לי חמין, אמר לו אין לי חמין, אמר לו מזוג לי צונן; דבר אחר, משל אומר לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורין? מפני שאין לי פת חיטין! מפני מה אתה אוכל חרובין? מפני שאין לי דבילה! כך אילו היה בידם של ישראל מאותה קמיצה שקמצו בו ביום שמת משה, לא היו רוצים לאכול מתבואת ארץ כנען (רש"י, ילקוט שמעוני). ורבי שמעון בן יוחאי דרש (זוהר פר' בהעלותך במדבר יא, ז) "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא", שהיה המן לישראל כבני גד שנשארה נחלתם בעבר הירדן ולא עברו את הארץ, כך המן התמיד לישראל עד הירדן ולא עוד (אברבנאל).
69. אמרו חז"ל (קידושין לח.) שעד יום ט"ז בניסן אכלו מהמן שנותר בכליהם, ולפי"ז ממחרת היינו אותו מחרת שהוזכר בפס' קודם שהוא יום ט"ז. ורד"ק (לשיטתו מפס' קודם) מבאר שמחרת הוא יום ט"ו שכבר לא הוצרכו למן היות ואכלו מעבור הארץ, ולשיטתו שעבור הארץ היא התבואה הישנה, מבאר את דברי הגמ', שאע"פ שאכלו בט"ו מצות וקלוי לא היה מספיק להם מה שמצאו מהתבואה הישנה ואכלו גם מהמן, ולמחרת שהוא ט"ז בניסן אחרי שהקריבו בו את העומר והותרו בחדש מצאו הרבה מִן החדש לאכול. מלבי"ם מבאר ממחרת אותו היום ר"ל ט"ז בניסן, ומאחר שלא היה להם מן וכבר הקריבו קרבן העומר, אכלו מתבואת הארץ שהיא התבואה החדשה.
70. מצודת ציון בפס' יא לעיל.
71. רד"ק.
72. מצודת דוד.
73. רד"ק, מצודת דוד.
74. אמרו חז״ל (נדרים נו:) מכאן לעיבורה של עיר שהיא כעיר (רש"י, רד"ק). וכלי יקר מבאר כי היה זה רחוק ממחנה ישראל.
75. רד"ק.
76. רלב"ג.
77. רד"ק.
78. תרגום יונתן. שלא היה אדם אחר רואה אותו אלא רק יהושע לבדו (אברבנאל).
79. מצודת ציון.
80. רד"ק.
81. אברבנאל. ורלב"ג מבאר כי המראה היה במראה הנבואה ולא בהקיץ.
82. אברבנאל. ומרד"ק משמע שחשב שהוא איש שבא להלחם.
83. אולם לא ידע מדוע עמד לנגדו, כי אם בא ללכת בראשם להלחם עם האויב היו פניו צריכים להיות נגד האויב ולא נגד ישראל (מלבי"ם). ור"י קרא מבאר שבגלל שחרבו היתה שלופה הבין כי הוא בא למלחמה, אולם לא היתה חרבו נטויה לצד מן הצדדים ולכן שאלו את מי בא להכות.
84. מצודת דוד.
85. רש"י.
86. מצודת דוד.
87. מצודת דוד. מלבי"ם מבאר שיהושע ידע שהוא מלאך ה', וידע העזר האלהי שיגיע אל ישראל במלחמתם יהיה באחד משני אופנים, או שיהיה עזר מועט שהם יצטרכו להלחם בחרבם ובקשתם וה' יחזקם ויאמצם לבל ירך לבבם ויתן להם כח לעשות חיל, או שיהיה עזר גדול שהם לא יצטרכו להלחם כלל רק ה' ילחם להם והם ירדפו לפשט את החללים. ואם היה יהושע רואה את פני המלאך נגד האויב היה יודע כי יעשה להם תשועה רבה שהוא בעצמו ילחם בעבורם נגד האויב, אבל מפני שראה את פניו נגדו חשב יהושע כי לא בא להלחם עם האויב רק לחזק את ידי ישראל הלוחמים, ולכן שאל אותו "הלנו אתה" דהיינו באת רק בעבורנו לחזקנו שנלחם אנחנו, "אם לצרינו" או שבאת להלחם עם צרינו.
88. מצודת דוד.
89. כאילו אומר כי אני שר צבא ישראל, שצבאות ישראל נקראו צבאות המקום, דכתיב (שמות יב, מא) "יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ר"י קרא). ורש"י (בפס' הבא) מבאר כן, ומוסיף שהיה המלאך מיכאל. והמלבי"ם מבאר שיש אתי רבבות מחנות צבא עליונים היוצאים להלחם עם האויב ואני שר הצבא ההולך בראשם.
90. ר"י קרא. המצודת דוד לא ביאר שהמלאך אמר לו בפירוש שבא לעזרתם, ולכך בהמשך הפס' מבאר שיהושע שאל אותו מדוע באת, שהמלאך לא אמר לו כלום, רק שלא בא לעזור לאויבי ישראל. ובמדרש, אמר רבי אבא בר פפא לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, שנאמר "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא" וגו' וכתיב "וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְהוָה עַתָּה בָאתִי" וגו', אמר לו, אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, על איזה מהן באת? אמר לו: עתה באתי. מיד (לקמן ח, יג) "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק", ואמר רבי יוחנן מלמד שהלך בעומקה של הלכה, וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן אסורין בתשמיש המיטה, ומשום שהיו עסוקים במלחמה לא החזירו את הארון למקומו במשכן,. ויהושע שלא דאג לכך, גרם לעם להיבטל מפריה ורביה, ועל דבר זה נענש (עירובין סג:, ילקוט שמעוני).
91. תרגום יונתן רד"ק. ומצודת ציון מבאר לפניו, כלומר לפני העומד לנגדו
92. כאדם שמודה ומשתחווה לגדול ממנו שמבשר לו בשורה טובה ולכך יהושע השתחווה על שבשר לו המלאך שלעזרת ישראל הוא בא. (ר"י קרא).
93. שהרי בישרת שבאתה לכבוש לפנינו את יריחו, וא"כ מה צורך לך להראות אלי (ר"י קרא).
94. רש"י.
95. רש"י וראה ביאור בפס' יד.
96. מצודת ציון.
97. בפירוש הטור הארוך (שמות ג, ה) ביאר שהטעם שכתוב של נעלך בלשון יחיד דהיינו רק נעל אחת משום שליהושע היו לו מנעלים קטנים כדרך השרים לכך אמר נעלך שהיו נראים כאחד, משא"כ במשה רבינו כתוב נעליך בלשון רבים לפי שמשה היה רועה והיו לו מנעלים גדולים כדרך הרועים. והדר זקנים מבאר שאצל יהושע שכבר הכניס רגל אחד במקום, לכן א"ל של אותו נעל שנכנס. ויבין מזה יהושע שאם ירצה להכניס את רגלו השניה יצטרך לשלוף אף ממנה את הנעל. אבל אצל משה רבינו שעדיין לא נכנס כלל, לכך א"ל אל תקרב הלום. ואם אתה רוצה לקרב של נעליך.
98. שבמקום קדוש מהראוי לעמוד יחף (מצודת דוד). אמנם האברבנאל מבאר שתשובת המלאך היתה "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" הסר ממך המחשבות לקחת את העיר בחוזקה, "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו [רמז ליריחו] קֹדֶשׁ הוּא" ובנס אלוהי תלכדו את העיר, וכאן רמז לו שתהיה העיר וכל אשר בה חרם להיותה קודש לה'.
99. והאברבנאל מבאר שאמר "וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן", דהיינו שקיים את מה שאמר לו ה' והסיר ממחשבתו אותם הדרכים האנושיים שהיה מחשב בהם, ועזב הדבר לרצון האל ולנפלאותיו.

ניתן ליצור איתנו קשר
בטלפון 072-390-2392

או להשאיר פרטים בטופס ונחזור אליכם אי"ה